"בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח?
שלח אותי! לשרת את הטוב והיפה. – האוכל?"

מתוך יומנה

סיור בעקבות מסעה  היהודי הרוחני של חנה סנש, המשקף את המעבר מעולם יהודי לישראלי, משוטטות ברחבי הרוח לעבודת האדמה ואת הפערים שעדיין קיימים בחברה הישראלית בין קודש לחול, בין רוח למעשה.

תחנות הסיור

---

מידע מלא על תחנות הסיור

תחנה 1 – נהלל – בית הכנסת הישן, ובית הספר החלקאי לבנות

נתחיל את היום בנהלל מושב העובדים הראשון שהוקם בארץ ישראל בשנת 1921. מייד בכניסה נבחין בצד ימין במבנים עתיקים של נהלל הישנה, נחנה שם. מימין נראה את המבנה המשוחזר של בית ספר ויצו נהלל כפר הנוער ע"ש חנה מייזל .המקום פעיל עד היום כפנימיה לנוער וקולט עולים במסגרת נעל"ה.

בית הספר החקלאי בניהולה המיתולוגי של חנה מייזל שוחט  היה התחנה הראשונה של חנה בישראל, אליו היא חלמה לעלות ומייד. כאשר התקבלה עלתה על אונייה והגיעה בשנת 1939. היא מבלה שנתיים בבית הספר וכתבה בהתרגשות כי אין אפשרות לתאר את בית הספר על כל משמעויותיו בגלל קוצר היריעה. היא מתארת את העבודה העיונית והמעשית כקשה אך מספקת ואף מהנה. 

"אני עובדת שם ברצון, אף בשל האווירה הנעימה והשקטה הנוצרת…". הזמן הפנוי, כפי שהעידה סנש, היה מהנה ביותר. ערבי שבת עם תוכנית "עונג שבת" לפני הארוחה, סרט קולנוע, הצגה של "הבימה" ומשחקי ספורט שונים."

מתוך חנה סנש , יוומנים, שירים, עדויות

בית הכנסת העתיק של נהלל

צריף בית הכנסת נבנה עבור הורי המתיישבים כמקום תפילה בתחילת שנות העשרים. בשנות השלושים הוקם מבנה בית הכנסת אותו אנו מכירים היום, ביוזמת זאב ליפסמן (אביהן של האחיות נותקין וארטרכט),יוסף בן עמי ויעקב רכלבסקי.

כאמור נהלל של אותה תקופה הייתה חילונית-דווקאית-חלוצית, כמעט להכעיס – בני רבנים ומשכילים המבקשים להגשים עצמם בעקרונות מהפכניים נוקשים של איכרים יהודים, של עובדי אדמה בעבודה עצמית עברית על קרקע הלאום ובשילוב חיי שיתוף עם ערבות הדדית בנחלותיהם החקלאיות. אנשיה פנו עורף לבית המדרש ולכל מה שסימל אותו בשקיעתו, בפוגרומים ברוסיה. הם עבדו שבעה ימים בשבוע, וויכוח נוקב התחולל בין החברים החלוצים, האם יש לבנות במקום בית כנסת. המתנגדים טענו בתוקף שהם באו לארץ על מנת לעזוב את בית הכנסת ובחרו להגשים את היהדות דרך עבודת האדמה. התומכים הובילו לבנייתו למען הוריהם הזקנים. ואכן, בראשית שנות השלושים  של המאה שעברה הם הקימו אותו – והעלו אותם ארצה. הרב קלמן פיינשיל בן-עמי, היה עומד בו מדי יום לבדו על תלמודו, מול העמוד, עד שנפטר בשיבה טובה, במיתת נשיקה, לקראת גיל 90.

חנה שגדלה בבית הכנסת והוא היה חלק מחייה מגיעה אל הוויה השסועה הזאת וכותבת עליה ויש לה כמובן דעה משלה מה צריך לעשות , במכתבה היא חוזה את הצורך בהתחדשות יהודית ומסבירה למה זה נחוץ , כך היא כותבת במכתב לאמה:

  אמי היקרה,
… מיכאל היה המום מחוסר דתיותם של בני הנוער פה ושאל מדוע אבות אינם מביאים את בניהם לתפילות.
אכן, השאלה מורכבת באמת; ביחוד משום שבראש-וראשונה עלי לציין כי יש כאן, כמובן, גם שכבה אדוקה. אך נדבר על הלא-דתיים. האבות אינם יכולים בשום אופן לקחת את הילדים לבית-הכנסת, כי זהו דור, אשר דתו היחידה ואלוהיו הם העבודה, כוחו העצמי; הוא היה נתון להשפעת תנועות בלתי-דתיות באירופה, ובאורח אינסטינקטיבי דחה כל דבר אשר הזכירהו את הגלות וכן גם את הדברים החיצוניים שבדת.

ייתכן שהדור הנוכחי הושפע מתנועות אתיאיסטיות ואגנוסטיות באירופה ובאופן מובן השיל מעליו כל דבר אשר הזכיר לו את הגלות ואת הביטויים החיצוניים של הדת. מלבד זאת, בשל המבנה הלאומי יותר קשה לקיים פה את כל המצוות מכיוון שבגולה היה מי שלקח על עצמו את העבודה כאשר יש חגים יהודיים.

לכן אנו מאשימים את האבות בכל שהם אינם מחנכים את בניהם לחיים דתיים. אך עלי לציין שהם עצמם מרגישים בחסרונו של זה ונדמה שגם הנוער עצמו נחפש אחר הדתיות. יש תקווה שנמצא איזון בריא בין שתי קצוות המטוטלת. לעניות דעתי, אין להשאיר זאת ליד המקרה. במקום, צריך להיות תיקון מלא של ההלכות היהודיות. על מנת להשיג זאת יש למנות אדם שיש לו סמכות דתית רבה שימצא את דרך האמצע בין האורתודוקסיה לבין האתיאיזם….

(תרגום מאנגלית- ליאורה אזרחי-ורד)

---

תחנה 2 –   קהילת ניגון הלב – קיבוץ גבת

הקהילה נוסדה בשנת 2000 ע"י הוקמה ע"י חבורה של משפחות מאנשי "המדרשה באורנים", שפרצו דרך חדשה ולא מוכרת כאשר החליטו לעסוק בחומרים מן המורשת היהודית מבלי להיות כפופים למימסד הדתי בארץ ומבלי להשתייך לשום זרם יהדות. כיום מובילה את הקהילה הרבה הרפורמית ליאורה אזרחי והיא פתוחה לכל אדם -למשפחות וליחידים, להורים ולילדים, לנוער, לסבים ולסבתות מכל מגוון הזהויות שבחברה הישראלית. קהילת "ניגון הלב" הינה קהילה שיוויונית המקבלת כל אדם, כל איש ואישה כפי שהם.

הקהילה יושבת בקיבוץ הסמוך- גבת, כחלק מהסיור ניתן לקבוע פעילות בית מדרשית עם הקהילה או לבוא לאחת הפעילויות.

לאתר קהילת ניגון הלב

---

תחנה 3 – מוזיאון העמק מחזון להגשמה, קיבוץ יפעת

אנשי נהלל הושפעו מאוד מגורדון והוא האב הרוחני שלהם בכל נוגע לתורת העבודה, והשיבה אל הטבע, אולם בניגוד אליו הם דוחים כל קשר לעולם היהודי. גורדון היה שותף  ברצון למצוא דרך תרבותית חדשה לעם ולרצון לייצר תחייה תרבותית אך בניגוד אליהם סבר שזו לא דורשת את מחיקת העבר כמו שביקשו חלק מחלוצי העלייה השנייה, אלא יצירה חדשה, שהיא עיצוב מחדש של העבר היהודי.

גורדון סבר ש  "לא הכרת היהדות חסרה לנו, כי אם הרגשת היהדות". החלוצים יודעים שהם יהודים אולם לא מרגישים את זה בנימי נפשם. המשימה היא אפוא חידוש החיים היהודיים התרבותיים, לא במנותק מהדת אבל גם לא בכפוף לה. "הדת היא מקור החיים התרבותיים היהודיים ומקור המוסר היהודי, אך היא לא כל מהותם. באפשרותה להעניק לאדם חיי יצירה והתחדשות"

חנה סנש לא פגשה את גורדון אף פעם באופן פיזי, אולם היא מתארת בדיוק את מה שהוא מספר, מצד אחד היא מתפעלת מהתרבות העברית הנוצרת בנהלל, מהריקודים והתיאטרון ומצד שני היא כואבת את המחסור בחיים הרוחניים היהודיים,  היא לא מוצאת את עצמה בבית הכנסת הישן ומחפשת תחייה של תרבות יהודית מחוברת לשורשים מצד אחד, ומצד שני מלאה בחיות והשראה ורלוונטית לדורה.

לתיאום ביקור במוזיאון מוזמנים לבקר באתר המוזיאון

---

תחנה 4 – בית חנה סנש בקיבוץ שדות ים

מקיבוץ יפעת ניסע לקיבות שדות ים (כ40 דקות נסיעה) לבית חנה סנש, שם ישנה תערוכה יפה ומיצג אור קולי המספר את סיפור חייה של חנה. 

חנה  מתגייסת לצבא הבריטי כצנחנית, ע"מ לעזור ליהדות אירופה תחת הכיבוד הנאצי, זהו מבצע שהיא מודעת שרוב הסיכויים שלא תחזור ממנו בחיים, ב8 ביוני יום-יומיים לפני שהייתה אמורה לעבור את הגבול מסרה סנש  לידיד שפגשה, ראובן דפני פתק עם השיר אשרי הגפרור שימסור לחברים בשדות ים. על פי עדותו של דפני, הוא זרק תחילה את פיסת הנייר שעליה היה כתוב השיר, מכיוון שלא העריך נכונה את חשיבותו ומשום שסבר שזה אינו הזמן לכתיבת שירים. לאחר זמן קצר התחרט, חזר ואסף אותו. אם לא היה אוסף את השיר ומעבירו  אולי לא הייתה מתגלה שירתה וכתיבתה של חנה! 

בסופו של דבר הגיע הפתק ובו השיר לידיו של יצחק טבנקין שעמד בראשות הקיבוץ המאוחד. זה מסר את כתב היד למשה ברסלבסקי שהיה העורך של כתב העת "מבפנים", ברסלבסקי עיין בכתב היד וטען שמי שאחראי לכתיבת שורות אלו ודאי השאיר בכתובים יצירות נוספות.

הוא פנה לשדות-ים – קיבוצה של חנה סנש, והפציר בחברתה לראות את חדרה. שם, באותו החדר, מצא ברסלבסקי ארגז מאובק ובו היו מחברות ויומנים בכתב ידה של סנש. טרם צאתה לשליחות, העתיקה סנש שירים שכתבה למחברת שנשאה את הכותרת "ללא שפה". היא ארזה את המחברת במעטפה והפקידה אותה בידי חברתה הטובה עוד מימי נהלל מרים יצחקי-פרגמנט. על המעטפה חתמה: "הגר" – שמה העברי המושאל לתקופת שליחותה. בין השירים,  הופיע שיר קצר, בן חמש שורות בסך הכל – "הליכה לקיסריה", בתחתית השיר נכתב: "קיסריה, 24.11.1942".

גם כאן ניתן לראות את המורכבות בה חיה חנה, בין הגשמה חלוצית לבין נפש שירית ורוחנית, נדמה לה שאין הן יכולות לחיות בכפיפה אחת, והיא מחביאה את שיריה ויומניה.

ולא בכדי אנו רואים שבתחילה גם ראובן דפני המקבל את הפתק לא מבין מה הקשר לשירה בתוך חיי המלחמה וההשרדות? אולם זוהי מורשתה של חנה, השילוב בין תעוזה ושאר רוח, בין ידי פועלת ועטה של המשוררת, בין הקודש והחול, בין החול והים ושירת השמים.

---

תחנה 5 – חוף הים בשדות ים – בית מדרש על השיר הליכה לקיסריה

ממש ביצאה מבית חנה סנש יש שער קטן אל הים הנרא שער חנה סנש, ניתן לצעוד ממנו אל החוף ולהתמקם שם. את סיורנו נסיים עם לימוד בית מדרשי על שיר הליכה לקיסריה, ועל יחסה של חנה לאלוהים , לאמונה, לרוחניות.

השיר הליכה לקיסריה, הולחן ע"י דוד זהבי מקיבוץ נען והפך להיות שיר קנוני, ההמניון של התפילה הישראלית החילונית .

במאמר "חנה סנש: 'אלי אלי' לדרך היווצרותו של שיר עם" טוען אהרון קומם כי "המשמעות המיוחדת מוצעת בשורת הפתיחה, שהיא החשובה ביותר בשיר: 'אלי, אלי, שלא יגמר לעולם'. הנימה האישית מודגשת על-פי החזרה על המילה הפותחת, שהיא המילה החשובה בשיר: מיד בפתיחה מוצב האל, ועימו האני, הפונה אליו. עם זאת, הביטוי הפותח 'אלי אלי' הנדמה כה אישי וספונטני, נסמך על פסוק ידוע: אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי (תהלים כב, ב), היחיד במקרא בו נשנית מלת הפתיחה 'אלי'."

שאלות למחשבה

• מה ההבדת בין תפילת האדן לאמון האדם? בין הגרסה הראשונה של השיר לאחרונה, ומה לדעתכם משקף ההבדל?
• מה ההבדל בין לומר אלי, לאלי אלי, האם לדעתכם שינוי השיר לגיטימי ותואם את רוחה של חנה
• כיצד אתם מבינים את השורה בשיר- "ברק השמים תפילת האדם"?

קטעי העשרה נוספים המספרים על יחסה של חנה לאלוהים

 21.9.40 נס ציונה         

ערב ראש השנה… המאמינה אני באלוהים? איני יודעת. אלוהים שלי מורכב מאוד. הוא יותר סמל וביטוי לכוחות מוסריים הקיימים בעיני. אני מאמינה למרות הכל, שהעולם נברא למען הטוב, ואין רע בעולם שלא יבצבץ בו שמץ של אור, של טוב. מלים, כל אלה מלים. החיים ידברו, החיים יעידו. אני יודעת שדברי הם דברי אדם אשר הכיר מעט מאוד מהסבל והרע אשר בעולם. הדרך עודנה לפני.

27.6.40

בשבת, השכם בבוקר, עליתי על ההרים מול כפר גלעדי. סביבה נפלאה. וברעננות הבוקר הנפלא הבינותי למה קיבל משה את התורה על ההר. רק בהרים אפשר לקבל פקודה מלמעלה, כשרואים כמה קטון האדם , ובכל זאת מרגישים את הביטחון בקירבת האלוהים.
על ההר מתרחב האופק בכל המובנים, ומבינים את סדר העולם. בהרים יכולים להאמין וצריך להאמין. בהרים עולה השאלה מאליה: את מי אשלח? – שלח אותי! לשרת את הטוב והיפה. – האוכל?

11.10.39 – ערב יום הכיפורים     

רצוני להתוודות, לתת דין וחשבון לעצמי, לתת דין וחשבון לאלוהים, זאת אומרת למדוד את חיי ומעשי לעומת האידיאל הגבוה, הטהור ביותר אשר עומד לפני. להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה.

אתחיל את הוידוי בשם האנושיות. אין חטא בעולם שאינו נכנס השנה לתור העוונות, שבעתיים יותר מאשר כל השנים. אין מה לענוש אותנו, כי צעד ומעש נענשים מיד. כולנו נענשים בעד חטאים שנדמה לנו שלא חטאנו אותם או נאלצנו לחטוא אותם. אינני רוצה לומר שרק יחידים הם, הדיקטטורים, אשר גרמו למלחמה נוראה זו, לשבירת הרוח, לחושך הגדול, שרק הם אחראים לכל. מי, איפוא, האשם? כל אחד ואחד לחוד? אולי לא. אבל הכל ביחד – הבנין, הסדר, המוסר הקיים – כל האנושיות כאחד. אבל דוקא אלה האשמים ביותר אינם מרגישים בזה והיהדות נשארת לבדה עם הוידוי: "חטאנו"…

חנה המקראית לחנה סנש

לסיום : מחנה המקראית, אם שמואל הנביא, נלמדות הלכות התפילה, " חנה מדברת על ליבה" – חנה המקראית מלמדת אותנו תפילת תחנון מה היא, כיצד לכוון את הלב ולפנות אל האל ולהתפלל. כחנה המקראית גם חנה סנש העניקה, בלא יודעין,  לדורות  הבאים בישראל, ששפת התפילה רחוקה מהם, את האפשרות להתפלל. שירה הידועה "הליכה לקיסריה " (אלי אלי) הופך,לתפילה תחליפית לאלו המצויות בסידור ולעוגן של ליטורגיה ציונית-ישראלית המשלבת את מאוויו של היחיד עם מאוויו של הדור.

"ברק השמים – תפילת האדם" במשפט קצר ומדויק אפשרה חנה סנש לכל אדם, בישראל ובתפוצות, לכוון ליבו אל השמים, גם אם אינו יודע אל מי ואל מה הוא הוא מתפלל.

תחנה 6 – קהילת תפילת האדם בקיסריה

ניתן לסיים את הביקור בקהילת תפילת האדם בקיסרייה וללמוד על הצמיחה וההתפתחות של יהדות פלורליסטית בישראל. לתיאום ביקור