תפילה על עבד שוכח

הקיום היהודי בן זמננו מעוגן לא פחות בחוויית הפליטות נוכח סכנה נוראה ומאיימת. פליטים חפצי חיים, שכל חטאם שנולדו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון לעם נרדף, מתדפקים על דלתותיו של עולם אדיש, כהה חושים, מנוכר ועייף. הנימוקים מדוע לא לקלוט את הפליטים רבים, יצירתיים, ביורוקרטיים. התוצאה הרסנית. כשתמה המלחמה ומכונת ההשמדה פסקה מלפעול, התפנתה האנושות גם לקביעות אמות מידה אחראיות, מוסריות, מכבדות צלם-אלוהים, שיחייבו קליטה של מבקשי מקלט, שיסייגו את זכותן של אומות שלוות לסרב לקריאת העזרה הנזעקת אליהן. האנושות, מוכת תדהמה מתהומות הרצח והשנאה שגילתה בקרבה, ביקשה לאמץ דרכים חדשות.

מאות מיליונים מבקשים כיום להגר. רבים מבקשים מפלט מהרעב והעוני שכופה עליהם גלובליזציה אכזרית, המתהדרת בסיסמאות של חירות כלכלית קפיטליסטית. אחרים נמלטים על נפשם מאימת מלחמות אכזריות, טיהורים אתניים, מאבקים המולכים על ידי קיצוניות דתית אלימה, ועוד. הם יוצאים מבתיהם ומסכנים את חייהם ואת חיי יקיריהם בתקווה למצוא מנוח לכף רגלם, להתחיל חיים ראויים, להנחיל תקווה לדורות הבאים. הם מגיעים גם אלינו. בשנים האחרונות צעדו דרך המדבר עשרות אלפי מבקשי חיים וחירות, בתקווה שכאן תימצא להם 'הארץ המובטחת'. אולי שמעו משהו על הצו העולה מספר הספרים שהעם היהודי הנחיל לאנושות; אולי קיוו שהיסטוריה עמוסת רדיפות ועקובה מדם תעצב צו-חיים וחמלה לדור יהודי שהגיע אל מנוחה ואל נחלה.

ככל המדינות ששפר עליהן גורלן ושכלכלתן משגשגת ומשטרם יציב וחופשי-יחסית, גם ישראל נתבעת ליטול את חלקה בסאגה אנושית גדולה זו. ככל המדינות האלה גם אנו יודעים שאין בידינו להציע פתרון לכל הזקוק לו; גם אנחנו סגרנו ברגע מסוים את גבולנו ועצרנו – הלכה למעשה – את זרם הפליטים. ככל המדינות הללו, גם אנו נוטים לשכוח ולהשכיח שמהלך סגירת-גבולות זה יהיה לגיטימי רק אם ניטול חלק בשינוי סדרי עולם; אם נבין שההגירה הגדולה המתדפקת על שערי החירות והרווחה הכלכלית היא ביטוי לעיוות הנורא של הסדר הכלכלי חברתי העולמי; אם ניענה לאחריות המוטלת עלינו לתקנו, ולו במעט. אכן, אלה שאלות עולמיות, אלה מעשים הצריכים להתרחש מעיקרם הרחק מגבולותינו. לא עלינו המלאכה להשלימם, אך איננו פטורים מלעשותה.

אבל יש גם היבט קרוב, מידי, הזועק אלינו. עשרות אלפי המהגרים – פליטים, מהגרי עבודה, מבקשי חיים – שהגיעו אלינו מצַווים עלינו לשוב אל תשתיות קיומנו כבני אדם וכיהודים. קיומם תובע מאתנו להושיט יד אוהבת ואחראית. לשלב ולא לרדוף; לסייע ולא להתעלם; לקבל אל ביתנו הלאומי ולא לגרש אל גורל מתעתע ואכזרי. המאמץ היה חייב להתחיל מזמן; הכרח שהוא יתחיל היום. צריך לפעול לפירוק 'גטאות', לשילוב בעבודה, לפריסת רשת ביטחון חינוכית, תברואתית וכלכלית. צריך לתת להם להיות חלק ממרקם גדול של חברה המבקשת להיות יהודית, לא רק על פי הדמוגרפיה שלה, אלא גם על פי ערכיה. צריך לנטרל את רעל הגזענות ושנאת הזרים המפעפע בעורקינו, ומאיים על חיינו. צריך לעשות זאת בחכמה, תוך חלוקת הנטל בין אוכלוסיות שונות, בנחישות ובתבונה. זה אפשרי. זה חיוני. זה הצו העולה מאנושיותנו וממורשתנו היהודית.

פרשות השבוע שאנו קוראים בשבועות אלה מספרות – דרך סיפורה של חברה מצרית משעבדת ושל חברת בני ישראל המתעוררת לגאולה ולחירות – על האופציות העומדות בפני כל דור. באיזה מהן נבחר? האם נטבע בבוצה הרעילה שבעמקי הים, או נחצה אותו בחורבה ונצעד אל חיי חירות ומצווה?