רגינה יונאס נולדה בשנת 1902, היא מעולם לא נישאה וחיתה עם אמה בשכונה ענייה בברלין. מגיל צעיר היא שימשה כמורה בבית ספר אורתודוכסי בברלין אך לא שבעה נחת ממעמדה כמורה ולמדה בבית המדרש הגבוה ללימודי היהדות. את לימודיה היא סיימה בשנת 1930 אך גם בכך לא היה די לה, היא שאפה לקבל סמיכה לרבנות. עבודת הגמר שלה, שכותרתה: "האם נשים יכולות לכהן ברבנות" הוקדשה לנושא הזה. מטרתה הייתה לקעקע את אחד ממחוזות הטאבו העמוקים ביותר ביהדות – הטאבו שעניינו מקומה של האישה היהודייה בספֵירה הציבורית. יונאס השתמשה בשפה מתונה ומדודה והציגה טיעונים רבים מתוך המקורות היהודיים הקאנוניים.
רוח גבית מליאו בק
אי אפשר לקרוא ליונאס רבה ליברלית או אפילו פמיניסטית במובן המקובל של המילה. הפרויקט שלה היה לאשש את התיזה שחיברה בדבר מקומן של הנשים מתוך ההלכה היהודית. בצטטה מקורות תלמודיים והלכתיים רבים קבעה יונאס שההתקדמות ההיסטורית יצרה נסיבות חדשות ואלה מאפשרות לנשים ולגברים לעבוד ביחד ללא חשש לקלקולים על רקע מיני.
לאחר מאבקים עיקשים, קיבלה יונאס סמיכה פרטית לרבנות, כחמש שנים לאחר מכן, מהרב מאקס דינמן, אחד הרבנים הליברליים הבולטים בגרמניה שלפני המלחמה. הרב ליאו בק, שהיה באותה תקופה ועד קץ השואה המנהיג של יהדות גרמניה, נמנע מלהצהיר בגלוי על תמיכתו בה ובדרישתה להסמיך נשים, אבל סיפק לה רוח גבִּית ועמד אתה בקשר בכל שנות פעילותה. הוא ואשתו התכתבו עמה בידידות לאורך שנים. כרבָּה, לימדה יונאס יהדות בבית ספר יהודי, עבדה כיועצת רוחנית
(Seelsorger) בבית חולים, בבית אבות ובמוסד לעיוורים. עד לגירושה לטריזנשטאט בסתיו 1942, היא פרסמה מאמרים רבים בנושא האמונה היהודית ומצוות היהדות, היא שימשה גם כמרצה ודרשנית בבתי כנסת ובמוסדות רבים בברלין וברחבי גרמניה.
בטרזינשטאט המשיכה יונאס לעבוד כיועצת רוחנית ביחד עם ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר הנודע, שכתב אחרי השואה את הספר "האדם מחפש משמעות". היא לקחה על עצמה את המשימה הקשה לקבל את פניהם של היהודים שהגיעו ברכבות לטרזינשטאט ולסייע להם להסתגל לקשיי החיים שנכפו עליהם. היא המשיכה להרצות ולארגן שיעורים, הצגות תיאטרון ומופעים כדי להסיח את דעתם של אסירי המחנה מזוועות היומיום. בין 23 ההרצאות שלה ששרדו, נמצאו הרצאות על שמירת שבת ומצוות במחנה הריכוז. על אף ההתנגדות של אחדים לכהונתה, סופר שאופן דיבורה והיכולת שלה לגעת בלבבות גרמו לכך שאולמות בהרצאותיה ודרשותיה היו מלאים עד אפס מקום וכי רבים עמדו ליד הדלת וברחוב כדי להקשיב לה.
זמן קצר לפני שגורשה למחנה הריכוז טרזינשטאדט, מסרה יונאס את מסמכיה האישיים למשמרת בארכיון בקהילה היהודית בברלין. בין המסמכים נמצאה עבודת הגמר שלה ללימודיה בבית המדרש הגבוה ללימודי היהדות בברלין, שנושאהּ כאמור, הסמכת נשים. מסמך חשוב נוסף שנמצא בארכיון היה תעודת ההסמכה שלה משנת 1935.
יונאס השוותה בין היתר את ההתרים שניתנו לגברים לא נשואים או אלמנים לשמש כמורים במסגרות, שבהן הם עשוים להיחשף לחברת נשים, וקבעה שדבר זה אינו מוביל לקלקולים שמהם חששו חכמי התלמוד. מכך ניתן ללמוד, היא טענה, שגם נשים יכולות לכהן בתפקידים כאלה ללא חשש לקלקולים. בסיומה של עבודת הגמר שלה יונאס כותבת: "אחרי ככלות הכל, אין זה מהפכני מדי או בלתי יהודי, בהתחשב בכל העניינים שנידונו לעיל, לראות שלמעשה אין מניעה [לאישה] לשמש כמלמדת או כרבה".
"אמנזיה ציבורית"
רק בראשית שנות התשעים, לאחר נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה נפתחו לעיני הציבור הארכיונים שהיו עד אז גנוזים ושמורים. עם פתיחתם, התגלה שפע מרגש של מידע על יהדות גרמניה בדורות האחרונים. בין המסמכים שנשתמרו בארכיון הקהילה היהודית, שהוחזק באותה עת בפוטסדם, התגלתה מעטפה ובה מסמכיה של יונאס, שכמעט נשכחה עד אותו הזמן. פועלה של יונאס הגיע לציבור בעיקר בעקבות ספר שפרסמה הרבָּה והחוקרת הגרמנייה אליזה קלאפק ובו היא שוטחת את קורותיה של יונאס ומאירה את דרכה.
בבית הספר לרבנות בירושלים שבו למדתי, היברו יוניון קולג', דובר רבות על סאלי פריסאנד, מי שחשבנו אז שהיא הייתה האישה הראשונה בהיסטוריה שהוסמכה לרבנות (סינסינטי 1972). כלל לא ידענו אז, שרבה אחרת, לוחמת עלומה, הקדימה אותה בארבעה עשורים. סיפורה של רגינה יונאס נעלם מן העין לא רק בשל קיצהּ האכזרי ובשל כך שרבים מן האנשים שאותם סעדה נרצחו אף הם, אלא גם בשל שתיקה לא מובנת ולא מוסברת ששררה סביב דמותה ופועלה.
כיצד ניתן להסביר את העובדה שהן הרב ליאו בק, מנהיגה של יהדות גרמניה בזמן השואה הן פרופ' ויקטור פרנקל – שניהם שרדו את השואה ועם שניהם עבדה יונאס בצמידות בטריזנשטאט – לא הזכירו את שמה ואת פועלה? כיצד ניתן להבין את העובדה שכמעט איש מניצולי המחנה לא הזכיר אותה לאחר אותן שנים נוראות?
הסיבות ל"אמנזיה הציבורית" הזו נותרו עלומות. לגבי אחדות מהן נוכל רק לשער ובוודאי שלא נוכל לשפוט את ניצולי השואה על הזכרונות שלהם מן השנים האפלות ההן ועל מה שבחרו לחלוק אחרי התופת. מה שנותר בידינו, הוא החובה והזכות להאיר את שמה של זו שהאירה לבני עמה באפלה שבתקופות ולדאוג לכך שמורשתה של זו שרצחו שונאינו לא תישכח עוד.
המאמר הופיע לראשונה באתר בית אביחי:
פרופ' דליה מרקס, רבה רפורמית ומרצה בכירה בהיברו יוניון קולג' בירושלים