הפרק השישי, המכונה גם "קניין תורה" של מסכת אבות, הינו שונה מחמש הפרקים הקודמים, השייכים לעריכתו של רבי יהודה הנשיא, בסביבות שנת 200 לספירה.
ניתן להניח שבגלל מנהג שהתחיל אי שם בתקופת הגאונים (במאות ה-7-10 לספירה), לקרוא בכל שבת פרק אחד ממסכת אבות, באותן שש שבתות שבין פסח לשבועות, היה צורך לפרק משלים נוסף, והוא "קניין התורה", מעין תוספת משלימה מתקופה מאוחרת . שלא כמו בחמש הפרקים הראשונים, המשניות של הפרק השישי, הן לפעמים ארוכות במלים, ולא תמיד נאמר מי הוא המחבר.
כל זה נכון לגבי המשנה שלנו: "גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות…", המפרטת לא פחות מ- 48 דברים (=מעלות, דרכי התנהגות נאותה ותכונות אופי רצויות), שתורה "נקנית" בהם.
ברצוני לציין שבימינו מתייחסים למילה "תורה" בתור דיסציפלינה מצומצמת שנלמדת בבתי הספר, אבל לעניות דעתי עבור חז"ל המינוח "תורה" הוא רחב הרבה יותר, מה שהיינו מכנים היום בתור "חינוך והשכלה כללית ורחבה" (כולל כל תחומי היהדות כמובן).
משנתנו באה להוכיח, קודם כל באופן מספרי-כמותי, שהתורה עדיפה על המלכות ועל הכהונה: הכוהן זוכה ב-24 מתנות כהונה ולמלך מגיעים 30 זכויות, אולם הלומד בתורה מסגל לעצמו הרבה יותר: 48 דברים, מעלות.
במשנתו של רבי שמעון (לפי פירושים רבים הכוונה ל-בר יוחאי), נאמר: "שלושה כתרים הם, כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהם" (אבות, פרק ד', משנה יג). כתר התורה מופיע כראשון בחשיבות מבין השלושה, אולם יש לשדרגו עם כתר שם טוב, של מי שהתנהג למופת כל ימי חייו.
כאשר מסתכלים על 30 זכויות המלך בתנ"ך (שמ"א, פרק ח'), במשנה (מסכת סנהדרין, פרק ב') ובמסכת כלה רבתי (פרק ה') אנו רואים שמדובר בזכייה בכסף, זהב, נדל"ן, רכוש, ובסמכויות לשפוט ולמשול וכד'. כלומר, דברים שהמלך זוכה מהחברה, מאחרים ומגורמי חוץ, ולאו דווקא בתכונות אופי ומעלות שהוא מסגל לעצמו.
גם 24 מתנות הכהונה המפורטות במסכת כלה (פרק ח'), הם דברים שהכהן מקבל מאנשים, חלק במקדש – קרבן חטאת, אשם, לחם הפנים וכד' (10), חלק אחר ב"גבולין" – תרומות, חלה, פדיון הבן וכד' (10) וחלק בירושלים – ביכורים וכד'(4). כולם מלמדים על אותה המגמה קבלת דברים מאחרים בזכות המעמד ולא ע"י מאמץ אישי וחינוך עצמי.
לעומת הזכויות המלך והכהן, מי שלומד תורה, הוא רוכש = קונה לו לעצמו = מסגל מידות טובות, תכונות אופי רצויות ודרכי התנהגות נאותה. היתרון של לימוד התורה הוא לא רק כמותי, אלא בעיקר איכותי.
המשנה שלנו מפרטת בהמשך רשימה ארוכה שאין כאן האפשרות לפרש את כולם, מה גם שבכתבי יד ישנם חילופי גרסאות רבים.
בשיעור שנתתי בקהילתי התייחסתי לשאלה: מיהו המלך של ימינו? מיהו הכוהן? ומיהו החכם? כאן בחרתי להתמקד בתכונה אחת בלבד: בינת הלב. במשנה שלנו 4 התכונות הראשונות הן: תלמוד, שמיעת האוזן, עריכת שפתים ובינת הלב. לפי הסדר הזה אנחנו צריכים קודם כל ללמוד (תלמוד), להקשיב למי שמלמד אותנו (שמיעת האוזן), לשנן, לתרגל את הלימוד, לחזור על הלימוד בקול רם (עריכת שפתיים) ואז להבין (=בינת הלב). איזה ערך יש ללימוד שאנחנו לא באמת מבינים אותו?
אני מבין בחשיבות של ההרגל בעשיית המצוות (ובכלל), אך כמה הוא באמת שווה בלי הבנה עמוקה, אמיתית וערכית? איזה טעם יש בלמלמל מלים שלא מתכוונים אליהם באמת ובלב שלם? אני סבור שאחת התרומות המכריעות של היהדות הרפורמית לחברה בישראל הוא בינת הלב! להסביר (למי שמעוניין להקשיב) את טעם המצוות והמנהגים, את פשר הכתובים, את לשון התפילות. נינתו של הרב אברהם גייגר (אחת ממייסדי התנועה הרפורמית בגרמניה במחצית הראשונה של המאה ה-19), הגב' גרטה מרום (כיום היא בת ,101 ומגיעה באדיקות לכל שיעור שבועי שלי בפרשת השבוע בבית אבות) סיפרה לי שמורשתו ניתן לסכם במשפט אחד: "ניתן להגיע לאמונה דרך הידע וההבנה".
כך מסתיימת לה גם משנתנו באמירה "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". אני השתדלתי להביא סיכום מדברי החכמה של מורינו הרב אברהם גייגר זצ"ל, על פי נינתו, בימינו, אחרי 7 דורות של יהדות רפורמית של לימוד והקשבה, של תרגול תיקון ושיפור, של יותר מסתם הבנה: בינת הלב!