י. חֲמִשָׁה קִנְיָנִים קָנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד, יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד.
תּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב, "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז" (משלי, ח, 22);
שָׁמַיִם וָאָרֶץ מִנַּיִן? דִּכְתִיב, "כֹּה אָמַר ה', הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" (ישעיהו, סו, 1), וְאוֹמֵר, "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ" (תהילים, קד, 24);
אַבְרָהָם מִנַּיִן? דִּכְתִיב, וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית, יד, 19);
יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן? דִּכְתִיב, "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה', עַד יַעֲבוֹר עַם זוּ קָנִיתָ" (שמות, טו, 16), וְאוֹמֵר "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה, וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם" (תהילים, טז, 3);
בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן? דִּכְתִיב, "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות, טו, 17), וְאוֹמֵר "וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ, הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ" (תהילים, עח, 54).
יא. כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו, יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו", וְאוֹמֵר: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".
מתוך הפרשנות המסורתית: אבות דרבי נתן לא – רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם הייתה התורה כתובה ומונחת בחיקו של הקב"ה ואומרת שירה עם מלאכי השרת. בראשית רבה י"ב על אברהם קנין אחד: אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב', 4) – אל תקרא בהבראם אלא באברהם. אמונת שמואל על בית המקדש קנין אחד: חביב בית המקדש שנברא בשתי ידיו של הקב"ה. פרופ' אביגדור שנאן מציין כי במקבילות כגון המכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, ט) מציינים ארבעה קניינים ולא חמישה. יחד עם זאת, בבראשית רבה (מג, ז) אומר הקב"ה לאברהם: "מעלה אני עליך כאילו היית שותף עמי בבריאתו של עולם".
התייחסותי: שתי המשניות האחרונות באבות מסכמות באמירה שמטרתה אולי להביא אותנו לידי ענווה. דווקא לאחר כל דברי החוכמה שנשמעו לאורך המסכת, חשוב להדגיש כי יש ריבון אחד בעולם. המשנה אף מדגישה כאן "בעולמו" ולא "בעולם". כך, באמצעותם של חמשת הדברים שיפורטו להלן מבטא האלוהים את בעלותו-שלו על העולם שיצר.
מהו קניין? למושג קניין משמעות כפולה – הן זו הנהוגה כיום, דהיינו נכס, רכוש; והן זו הקשורה לבריאה ויצירה. דומה שמשנה זו מכילה בתוכה את המשמעות הכפולה של מושג הקניין. דהיינו, חמישה דברים אלה הם מעשה הבריאה של האלוהים, ועל כן ממילא הם גם רכושו, ויש לו מעֵין בעלות עליהם.
המשנה איננה מסבירה מדוע דווקא חמשה, מִספר שאיננו מופיע במסכת אלא במשנה זו לבדה (בעוד מִספרים אחרים – שלוש, ארבע, שבע, עשר, מופיעים כמה פעמים). כמו כן, המשנה איננה מנמקת מדוע דווקא אלה קנייניו של הקב"ה. דומה, כי המשנה מנסה לקשור בין פסוקים שונים במקרא בהם הופיע מושג הקניין, ועל בסיסם היא בנויה.
לתורה מיוחס פסוק מספר משלי, המופיע שָׁם בפיה של החוכמה, אותה מזהים חז"ל עם התורה. פסוק זה הביא את חז"ל לקביעה כי התורה נבראה בטרם בריאת העולם "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם". השמים והארץ הם קניינו של האלוהים ומעידים על נצחיותו בהיותם בלתי-מתכלים – הם היו שם תמיד ויהיו שם תמיד, מראשית ועד אחרית. אברהם הוא חידה – הפסוק מבראשית י"ד מתייחס לכך שהשמים והארץ הם קניינו של אלוהים, לא אברהם עצמו. ייתכן ואברהם יחד עִם עַם ישראל מצטרפים יחד, כביטוי לתפישת חז"ל את הקשר הנצחי הייחודי בין האלוהים לעמו, כפי שעולה מן הביטוי "קדושים". לבסוף מודיעה המשנה, כי אלוהים קנה (בשני המובנים, ככל הנראה) את ההר עליו נבנה בית המקדש.
מעניין, כי גם בהלכה (דיני מקח וממכר של מיטלטלין), נקבעו חמישה קניינים – במובן זה שההלכה קובעת כי ניתן לקנות בעלות על דבר-מה בחמש דרכים שונות, ואלו הן
כסף – קניין כסף נשען על שווי מסחרי ולא אישי. הוא נשען על ההערכה הכלכלית בשוק, ולא מביא בחשבון את תכונותיו הייחודיות של החפץ. הוא מתעלם משימושיו הפונקציונליים, התועלת הממשית והערך האישי שהוא נושא. במעשה הקניין הזה האדם קונה את הבעלות על ידי מתן שווי.
חליפין – קניין חליפין מתבסס על ערך שימושי. הוא אינו נשען על הערכת הון כלכלית , אלא על שווי שימושי בעיני המוכר והקונה.
משיכה – בקניין משיכה מתבטאת הבעלות על החפץ דרך שליטה בפועל. המעשה אינו מתחשב בשווי או בשימוש, אלא בשליטה בפועל. העובדה שהאדם מסוגל להניע את החפץ (למשוך אותו ממקום למקום, פיזית) – היא שמקנה לו בעלות עליו. הסיבה שמביאה אדם לקנות בדרך זו, היא כש'גמירות הדעת' שלו אינה בענייני שווי ושימוש.
הגבהה – בקניין הגבהה קונה האדם את החפץ על ידי ניתוקו מהקרקע, מהתנהלותו הרגילה, ובזה הוא מצהיר כי בהמשך – יחזור החפץ אל מקום חדש, המנווט לפי מחשבתו של הקונה ויעדיו.
אגב – קניין אגב, שבו החפץ נקנה אגב עִסקה גדולה יותר. העִסקה מתמקדת בהעברת בעלות על קרקע, ואגב כך נקנים כמה חפצים צדדיים, שאינם מהווים את עיקר העִסקה אלא מגיעים כחלק אינטגרלי ממנה. זהו קניין השייך להסתכלות המייחסת ערך לחפץ לא על פי ערכו כבודד, אלא כפרט שבא להשלים מכלול.
מה מקנה לנו בעלות על חפץ, ישות, ידע, יצירה? או מוטב – מהי המציאות הפיזית והרוחנית אותה אנחנו יוצרים, לה אנו אחראיים? מהם אותם חמישה, או ארבע, או עשרה קניינים אותם יצרנו ורכשנו לעצמנו אנו, כל אחד ואחת מאתנו, במהלך חיינו? ועוד – האם סיגלנו לעצמנו גמישות מחשבתית על מנת להבין שלא כל דבר נמדד בכסף? שישנם דברים אותם יש להעריך בכלים אחרים? שלפעמים ישנם רווחים צדדיים, נלווים, למה שרכשנו (הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית, או נפשית)? שניתן לעשות שימוש יצירתי במה שיש לנו, כמו שמציע קניין הגבהה?
היצירה שלנו והשפעתנו על העולם באות לידי ביטוי בדרכים רבות – באנשים עליהם אנחנו משפיעים, בבניינים הרוחניים והפיזיים אותם אנחנו בונים, בדורות שהעמדנו אחרינו, במה שלמדנו ולימדנו, בהשפעתנו על המרחב שמסביבנו. בדרכים רבות אנחנו משפיעים ומושפעים, קונים ידע, תובנות, ורכוש, מעמידים צאצאים, מחליפים חוויות, מזיזים וזזים, ולפעמים – אנחנו משפיעים ומושפעים על אף שלא התכוונו לכך.
מי ייתן ותהא השפעתנו על העולם מבורכת, ונותיר את חותמנו בעולם שברא לכבודו.