במסגרת הזכרת העניינים השונים שאירעו עשר פעמים, מגיעה המשנה שלנו אל דור יציאת מצריים. התורה מספרת בהרחבה על עשר המכות שהביא האל על המצרים במצריים. לאלה מוסיפה המסורת המובאת במשנה זו עוד שתי עשיריות: עשר מכות שהביא כביכול האל על המצרים בים, היינו סביב חציית הים ביבשה וטביעת המצרים בו; ועשרה ניסיונות, היינו מעשי מרידה והתקוממות, שניסו בני ישראל את האל במדבר.
המשנה מסתפקת בכותרות, וכשם שאינה מונה את המכות השונות במצריים, כך גם אינה מפרטת את המכות שלפי מסורת זו היו על הים. משלים אותה מקור מפורט הרבה יותר המובא במדרש הלכה בן אותה תקופה ממש (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח – מס' דויהי, פרשה ד). שם מפורטים, בעזרת פרשנות מדרשית של פסוקים שונים במקרא, עשרה ניסים שנעשו לישראל על הים. מן הסתם כל אחד מהם אמור להיתפס כ"מכה" למצרים הרודפים אחריהם. "נבקע הים ונעשה כמין כיפה … נחלק לשנים עשר גזרים … נעשה הים יבשה … נעשה כמין טיט … נעשה פירורין פירורין … נעשה סלעים סלעים … נעשה גזרים גזרים … נעשה ערימות … [ש]נעשו כמו נד … הוציא להם זכרֵי מים מתוקים מתוך מלוחים … הקפיא להם את הים משני חלקים ונעשה כמין בולוס של זכוכית"
קשה לומר מה מוסיפה מסורת מדרשית זו. המלאכותיות שלה מודגשת באופן שבו הדברים מובאים כאן, תוך דילוג על ה"הוכחות" המדרשיות המעגנות כל "נס". וכשבמקום האדרת הניסים שנעשו לישראל, כניסוחה של המכילתא, מודגש, כדרכה של המשנה שלנו, ריבוי המכות שלקו בהם המצרים, לובשת מלאכותיותו של המדרש פנים מעיקות ממש. הסיפור המקראי קשה דיו. המכות שבאו על מצריים נתפסות כהכרח בל יגונה המלווה את המאבק לשחרור העבדים ולביטול השעבוד. אפילו מכת בכורות. ההיסטוריה האנושית מוכיחה שאכן, לא אחת בדרך אל השגת החירות והצדק נתבעים קרבנות קשים מהמשעבדים ומהמשועבדים. ניצחון החירות מרומם את הלב; ראוי לברך עליו אף אם מחירו היה קשה לנו ולאויבינו כאחת. אלא שחלילה לנו מלהפוך את המחיר ששלמו אויבינו לדבר שאנו שמחים עליו וחוגגים אותו. לא בכדי, ב"הגדה לזמן הזה", ההגדה לפסח של היהדות הרפורמית בישראל, בחרנו לוותר על הבאת דברי התנא רבי יוסי הגלילי, שלפיהם לקו המצרים על הים "חמישים מכות" (ראו: מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח – מס' דויהי, פרשה ו; מצוטט בנוסח המסורתי של ההגדה לפסח). כך גם על דברי התנא רבי אליעזר, הממהר להכריז שכל מכה הייתה "של ארבע מכות" (שם). די לנו במסופר במקרא. די לנו בהתמודדות המורכבת עם החובה לחגוג לנוכח הצלתנו מאויבים הטובעים בים. אנו מעדיפים את המדרש היפה, המשבח את בני ישראל, הניצולים, האומרים שירה, אך קובע, שלמלאכים אסור להצטרף אליהם ("מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" [למשל: בבלי, מגילה י ע"ב]). הם אינם ניצולים ומזווית הראייה המושלמת והשמימית שלהם – אין מקום לשירה. אנו, שאיננו מושלמים ואיננו מלאכים, נעניק לסיפור חציית הים את מלוא חשיבותו, אך איננו זקוקים להעצמתו בדמות עשר מכות או חמישים מכות.
כיוון הפוך למניית עשרת הניסיונות שניסו אבותינו את האל במהלך נדודיהם במדבר. גם כאן אין המשנה הלקונית שלנו מפרטת מהם הניסיונות. אולם ברור שמנייתם, כפי שהיא נעשית על ידי מקור מקביל, מעט מאוחר יותר (אבות דרבי נתן, נוסחא א, פרק ט), אינה עניין דרשני אלא מעיקרה היא סיכום נאמן של המסופר במקרא: "אחד על הים, ואחד בתחילת המן, ואחד בסוף המן, ואחד בשליו הראשון, ואחד בשליו האחרון, אחד במרה, ואחד ברפידים, ואחד בחורב, ואחד במרגלים". ואמנם, בעיצומו של סיפור המרגלים מצוי הפסוק, שבהבאתו מסתפקת המשנה שלנו בבקשה להוכיח שאכן היו עשרה ניסיונות, לאמור: "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי" (במדבר י"ד, כ"ב). אולם עיקר ההבדל בין שתי המניות הללו, של עשר המכות על הים, מזה, ושל עשרת הניסיונות, מזה, אינו בשאלה עד כמה העניין מעוגן בפשט הסיפור המקראי. עיקר ההבדל הוא במגמה הדתית והמוסרית. השאיפה להרבות בסיפור מכאובי היריב היא נמהרת ומסוכנת. לעומתה העמידה על כך, שההיסטוריה שלי עצמי כרוכה במעקשים, ב"ניסיונות", ברגעי חולשה ובמשברים – יש בה לקח חשוב מאין כמותו. מי שחי בהיסטוריה, מי שמבקשת ליטול את מלוא חקה שלה בעיצוב גורלה, מי שמציבים את תודעת העבר במרכז הלקח החינוכי האמור להעניק משמעות להווה ולעתיד – חייבים לזכור ולהזכיר גם צדדים אלה של העבר. ממש כמותנו, עם העבדים שיצא ממצרים היה צריך להיאבק קודם כל בחולשותיו שלו, בנטייתו לחזור ולהשתעבד, ברפיון האמונה שאחז בו, בקושי לבטוח בדרך שבה הלך, בסכנה שלא לעצב אותה באורח ראוי. דור ההלכים במדבר הם דוגמא ומופת לנו, לא מפני שהיו מושלמים, אלא דווקא משום שלא היו כאלה, דווקא משום שלמרות שלא היו כאלה הביאו את אמותינו ואבותינו אל בית חייהם. מניית עשרת ה"ניסיונות" שהם ניסו את האל, האמונה בכך שנטייה אנושית זו היא חלק מהמציות האופפת את הברית בין האל לבני האדם בכלל ולעמנו בפרט, הן אפוא מרכיב מרכזי בהעמקת יכולתנו שלנו לגבור על חולשותינו ולהיאבק לשלום, לאמת ולצדק לנו, לעמנו, ולכל באי עולם.