משנה זו פותחת רצף של משניות המבקשות לקבוע כללים מוחלטים וברורים, ופותחות במילה "כל" (כל אהבה, כל מחלוקת, כל המזכה את הרבים ועוד..). המשנה שלפנינו עוסקת בנושא המורכב והמתעתע של האהבה ומבקשת להבחין בין אהבה חולפת, המתבטלת עם הזמן, לבין אהבה נצחית. היא עושה זאת באמצעות שני סיפורים מקראיים הקשורים לדוד המלך ולמשפחתו: סיפור היחסים שבין אמנון ותמר, וסיפור היחסים שבין דוד ליהונתן.
מה הוא אם כן הגורם המבחין בין אהבה נצחית לחולפת אותו מציעה המשנה? רב הפרשנים המסורתיים מבינים את ההבדל במהותה של מערכת היחסים – האם היא מבוססת על גורם או סיבה ספציפיים, ובהתבטלם מתבטלת גם האהבה, או שמא מדובר באהבה שאינה תלויה כלל בגורם חיצוני, ולכן שינויים לא יוכלו לפגום בה.
גרסה אחרת של המשנה, המתאימה לפירושם של הרמב"ם ור' עובדיה מברטנורא גורסת: כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר בָּטֵל, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר בָּטֵל, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. לפי נוסח זה, ההבדל בין אהבה חולפת או נצחית אינו טמון בהבדל שבין גורם חיצוני לפנימי. ניתן אף לטעון שאין באמת אהבה שלא תלויה בגורם כזה או אחר. ההיבט המבחין בין אהבה נצחית לחולפת הוא טבעו של הגורם לה – האם זהו דבר בטל (כמו אינטרס, יופי או עושר), או דבר בעל ערך (כמו חכמה, נדיבות או קשר ביולוגי).
הדוגמה הראשונה אותה מביאה המשנה לאהבה קשה עד מאוד. סיפורם של אמנון ותמר אינו סיפור אהבה רומנטי עם סוף רע – זהו סיפור של אונס ושל גילוי עריות. זהו סיפור על ניצול מתוחכם של אח את אחותו, ביצוע של פשע מיני בה ולאחר מכן התכחשות אליה. המקרא משתמש בשורש א.ה.ב לתיאור רגשותיו של אמנון אל אחותו: וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן-דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן-דָּוִד. (שמואל ב, י"ג, א). יש כאן אהבה חד צדדית שתלויה בדבר – אמנון חושק באחותו בשל יופיה, ולאחר שהוא מרמה אותה ואונס אותה – אהבתו מתחלפת בשנאה יוקדת (שם, פס' טו). כנראה נכונה הגרסא למשנה שמציע אביגדור שנאן בפירושו למסכת אבות: "אהבת אמנון לתמר". במילים אחרות, האהבה אותה באה המשנה לבקר היא רגש חד צדדי של תשוקה ושל אלימות. האם היא ראויה בכלל לכותרת "אהבה"? האם בכלל ניתן לכנות יחס חד צדדי בשם אהבה?
מעניין שגם היחס שבין דוד ליהונתן אינו בהכרח סימטרי. אנו יודעים בוודאות שיהונתן אהב את דוד, הדבר כתוב לנו במפורש פעמים רבות. אך האם דוד אהב את יהונתן? ייתכן וניתן ללמוד זאת בעקיפין מהקינה המפורסמת: צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים. (שמואל ב, א, כ"ו). מעניין שגם כאן, דוד מזכיר את אהבתו של יהונתן אליו, ואינו מדבר מפורשות על האופן שבו הוא, דוד, אוהב את רעו יהונתן.
מהו אם כן ההבדל המהותי שבין שתי האהבות הללו? שתי מערכות יחסים שהן במידה רבה חד צדדיות? וכיצד הבדל זה מתקשר למשנה שלפנינו?
אני מבקשת לקרוא את המילה "דבר" המופיעה במשנה כגורם המבחין בין אהבה נצחית לחולפת, ברוח הפסוק מקהלת: אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם לְבָרָם הָאֱלֹהִים וְלִרְאוֹת שְׁהֶם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם. (שמואל ב, א, כ"ו). רש"י מפרש את המילים "על דברת בני האדם" – "שאחזו להם מדת גאות לנהוג שררה ורבנות בקטנים מהם". כלומר – שבני האדם מתייחסים בגאוותנות ובזלזול למי שהם תופסים כנחותים מהם.
במילים אחרות: "דברת בני האדם" או "דבר" הוא הנטייה להסתכל בזלזול ובהתנשאות אל מי שאתה תופס כקטן ונחות ממך. אהבתו של אמנון לאחותו היתה תלויה בדבר – היא נבעה מהצורך שלו לספק את יצריו, תוך זלזול מוחלט בתמר. אהבתו של יהונתן לדוד לא היתה תלויה בדבר – יהונתן ויתר על מלכותו למען דוד, והתייחס אליו בכבוד ובהערכה רבה.
המשנה מזהירה אותנו לבל נבלבל בין אהבה לבין סיפוק יצרים אישיים – יצרי הגוף או האגו. אם אנו רוצים באמת ובתמים להיות בקשרי אהבה, עלינו לפעול מתוך כבוד, הדדיות וחברות ונזכה להרבות שלום ואהבה בעולם.
