מתוך הפרשנות המסורתית: רש"י: עד שבא אברהם והראה איזה שכר מגיע היה לכולם אם היו חוזרים בתשובה. מחזור ויטרי: בא אברהם וסיגל לעצמו מעשים טובים והדריך את העולם כולו בדרך ישרה, והציל את כולם מכליון, ונתן לו הקב"ה שכר כולם. לפי שאין הקב"ה חפץ במיתתן של רשעים, אלא בשובם מדרכם, ואברהם הורה אותם דרך תשובה.
התייחסותי: כל דור והחטאים שלו, כל דור ודרכיו הרעים, עד שהסאה מוגדשת ועולה על גדותיה ומגיעה עת המבול. ושוב מתחילים מחדש – כל דור עם חטאיו ופשעיו, עד שמגיע האדם האחד שנושא את כל העוונות, עומד בכל הניסיונות ומצליח לתקן.
בין פרשת קרח ועדתו לבין פרשת חקת, בין הנקברים חיים באדמה, המתים במגיפה ומנשיכת השרפים, אנו מגיעים למשנה שעוסקת בסבלנות האלוהית. ובתווך עומד משה האיש, שלא ידענו מה היה לו כשהכה בסלע במקום לדבר אליו.
סבלנות. נשימה עמוקה. לספור עד עשר. האדם – עשר שניות, האל – עשרה דורות.
מה עומד בצד השני של ההמתנה הזו? מה התוצאה המיוחלת? מה קורה אחרי עשרת הדורות?
אחרי עשרה דורות ראשונים מגיע מבול שמוחק הכל והסיפור מתחיל מחדש עם משפחה אחת בלבד. הסבלנות לא הובילה לשינוי באנושות, אלא לשינוי בציפיות האל מאותה אנושות. כל אותם דורות שסיימו את חייהם בגילאים מופלגים ולא ידעו כלל שהם מכעיסים את האל – עד ייאוש – לא ערכו חשבון נפש ולא תיקנו דבר. בסוף, בדור העשירי, כולם נמחו מעל פני האדמה.
סיבוב נוסף. שוב סבלנות במשך עשרה דורות, ובסופה אלוהים אפילו לא מביא עליהם את מי המבול. אפילו לכך הם לא ראויים. הפעם, גם בלי להטביע איש, האל פשוט מוותר עליהם. אברהם, בעשרת הניסיונות שעמד בהם, כיפר על חטאי האנושות כולה, פדה את כולם, אבל גם העביר את כל הייעוד האנושי אל צאצאיו בלבד. לכן הם ראויים לעשרה ניסים במצרים ועוד עשרה על ים-סוף.
אלא שאז גם צאצאיו של אברהם מאבדים את דרכם ומנסים את אלוהים במדבר עשר פעמים.
עשר… עשר… עשר… סבלנות… סבלנות… סבלנות…
משה נושא את משא הסבלנות באופן אישי, בין תלונות המתאווים לבין מרד הקדושים של קורח. בסוף, ליד סלע אחד, ללא סיבה נראית לעין, הסבלנות פוקעת, המקל מונף והדין נחרץ. במקום דיבורים באה מכה, אבל אלוהים לא מקבל את פרץ הכעס הזה.
רבונו של עולם, בכל אותן פעמים שרצית למחות את העם מעל פני האדמה עמדתי בינך ובינם, הרגעתי ופישרתי, פייסתי וריציתי, עד שגברו רחמיך על מידותיך. וכעת, כשאני מאבד עשתונות ומכה – הקצף יוצא עלי?! אבל הכיתי בסלע, לא הכיתי אף אדם!!! זו תורה וזה שכרה?? ומדוע לא עמדת אתה ביני ובין הסלע להרגיע את רוחי??
***
סבלנות שמהותה איפוק ועמידה מן הצד אינה מובילה לשינוי. בתהליך חינוכי חייבים סבלנות, אבל זו סבלנות בתוך המעשה עצמו. עוד שיחה ועוד שיחה, לעיתים גם עונש וקול נוזף, הרבה חיזוקים חיוביים וידיעה שבכל זאת תבוא נפילה נוספת. סבלנות פעילה ובעיקר אוהבת. סבלנות, אבל לא רק אמונה ש"הזמן יעשה את שלו". אין לנו זמן לכך שהזמן יעשה את שלו. אנו חייבים לפעול, להסביר, להפגין, לחבק, לצעוק, לחזק, למחות ולהאמין שהשינוי בוא יבוא. רק לא להכות בסלע, רק לא לחכות מן הצד.
"כמה ארך אפיים לפניו". כמה נשימות עמוקות. לספור עד עשר, אפילו עשרה דורות.
אבל לפעול. רק לא להכות, אפילו סלע, רק לא לחכות מהצד. לפעול למען שכר כולם.
