מתוך הפרשנות המסורתית: פרופ' אביגדור שנאן, בספרו פרקי אבות – פירוש ישראלי חדש מציין, כי כבר התלמוד תוהה על כך שה"מאמרות", כלומר ביטויי "ויאמר אלוהים" כפי שהם מופיעים בפרק א' בבראשית, הם תשעה ולא עשרה, אולם מאליו מובן כי המספר "10" הוא מספר טיפולוגי גרידא המלמד על שלמות והרמוניה, ולא "מדע מדויק". אבות דרבי נתן (שהוא מסכת מקבילה לאבות שבמשנה) מציינת שהרשעים מאבדים את נפשם, וכל המאבד נפש אחת כאילו אבד עולם מלא לעומתם הצדיקים מקיימים את נפשם ולכן הם מקיימים את העולם.
התייחסותי: הפרק החמישי של מסכת אבות בעיקר מונה וסופר: עשרה מאמרות של בריאה, עשרה דורות, עשרה ניסיונות…שבעה דברים בגולם ובחכם, שבעה מיני פורענויות…ארבע מידות בדעות ובתלמידים ובנותני צדקה.
בסוגריים כדאי לציין, שאת המספרים "10" ו-"7" אנחנו מכירים עוד מן התנ"ך, ואילו המספר "4" מופיע בתנ"ך רק בכפולות של 10 (40 שנות נדודים במדבר, ותשקוט הארץ 40 שנה). אני מבקשת להציע, כי ייתכן שיש קשר בין חדירתו של המספר (המשונֶה?) 4 כמספר מכונן למסכת אבות שבמשנה, לבין חדירתו של המספר 4 למה שיהווה בסיס להגדה של פסח (בפרק העשירי של מסכת פסחים שבמשנה), שהרי שניהם נכתבו בערך באותה תקופה.
מה צורך יש לנו בספירת המלאי הזו? ומה תועלת בהגדרות? ובכן, מסתבר שיש-גם-יש צורך. שהרי כולנו מונים וסופרים: אנחנו מקפידים לציין כמה ילדים יש לנו, כמה משתתפים היו באירוע שיזמנו, מחלקים כל דבר לשלושה חלקים ושותים ארבע כוסות. המספרים מארגנים לנו את העולם, תוחמים אותו, מעניקים לנו השלייה של סדר בכאוס המבלבל והמאיים של חיינו.
המשנה הראשונה בפרק החמישי מדגישה את מורכבותה של הבריאה. בהשוואה בין האלמנטים המופיעים ב"מיתולוגיה היהודית" (בראשית פרקים א'-י"א ואולי גם סיפורי האבות וחלקו הראשון של ספר שמות) נראה כי לא פעם מבקשת התורה להדגיש את כוחו של האל הבורא לבדו.
אתן שתי דוגמאות ידועות:
הראשונה היא שליטתו של אלוהים על התנינים. בכך מדגיש המקרא כי התנינים אינם אלים כי אם ברואי האל (בהתרסה כנגד מיתוסים קדומים, כגון המיתוס האשורי בו מופיעה האלה תיהמת שלהּ צורת תנין). הן בפרק א' בבראשית והן במזמורי התהילים, מתוארים התנינים כמי שהאל ברא אותם והשתלט עליהם:
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם (בראשית פרק א', 21);
אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם; שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים, עַל-הַמָּיִם (תהילים ע"ד, 13).
השנייה היא בריאה המאורות: השמש, הירח, הכוכבים – הם ברואיו של האל ולא אלים עצמאיים השולטים על השמים ועונות השנה.
פרק ה' במסכת אבות ימשיך ויעסוק בעניינים הקשורים לבריאה, כגון אותם דברים שנבראו ברגע האחרון, בערב שבת בין השמשות, בזמן שהוא לא זמן, דברים מופלאים וניסיים כגון המן שירד מן השמים במדבר ונמס מדי לילה, או אתונו של בלעם שפתחה פיה לדבֵּר.
אבל התלמוד ילך צעד אחד הלאה, למה שקדם לבריאה, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה", ויעסוק בדברים שנבראו קודם שנברא העולם. כך למשל: והא תניא, שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן: תורה, ותשובה, גן עדן, וגיהנום, כסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח (בבלי, נדרים, לט, ע"ב).
המעוניינים והמעוניינות יוכלו לפנות אל הטקסט המלא בתלמוד וללמוד מדוע קבעו עורכי התלמוד מה שקבעו. אני אסתפק באמירה, כי עורכי מסכת אבות בפרקה החמישי בחרו אמנם להתחיל את הספירה מן הבריאה, אולם באופן פרדוכסאלי המניינים הרבים שנמנים כאן לאורך הפרק כולו (ובמידה מסוימת גם בפרק הראשון, העוסק במספרים שניים ושלוש), מטרתם להדגיש דווקא את המספר "1": אחד אלוהינו, שבשמים ובארץ.