צמרמורת חולפת בגוף לשמע משנתו של עקביא בן מהללאל. אנו חוזרים אל הרגע בו אנו פוגשים אותה בדרך כלל – מסע הפרידה מאדם שנפטר מן העולם ומובא לקבורה. ניגון הקראתה, העצבות הגדולה האופפת את הנאספים להיפרד מיקירם, ואנחנו בין המלווים והכואבים.
מה רוצה עקביא ללמד אותנו? מה מנסה המסורת שלנו לקבע בתודעתנו כשאנו שומעים את דבריו במסע הלוויה?
נתחיל בעובדות – ראשית חייך במפגש אקראי בין תא זרע אחד מבין מיליונים שהצליח להפרות ביצית אחת שעלתה מבין מאות אל מקום המפגש שהתקיים, על אף שגם הפעם יכול היה שלא לקרות. אחריתך גוף חסר נשמה שעם הזמן יפורק ויעוכל על ידי יצורים זעירים מתחת לפני האדמה. אלו עובדות ביולוגיות פשוטות וחסרות משמעות בפני עצמן – כך פועל העולם וכך נולדים ומתים כל בני-האדם, ובשינוים קלים גם מרבית האורגניזמים שעל כדור-הארץ. אך רובנו מעדיפים שלא להתיחס כך אל חיינו, או לכל הפחות לא להסתפק בכך כשאנו מתארים את עצמנו לעצמנו ולאחרים. נעים ומנחם יותר להיות פרי של אהבה, אשר בהשגחה חיצונית נוצר מתא-זרע וביצית מסוימים כדי שיוולד… אני. ובאחרית ימי לא אופקר לתולעים, אלא אעטף בתכריכים, במצבה, בהספדים מוקירים ובדמעות של אוהביי, ואולי אף אמשיך אל חיים אחרים.
כל זה נחמד מאוד, אומר עקביא, אבל אל תתעלמו מן העובדות היבשות של החיים. רוצים לספר לעצמכם סיפור של משמעות? רוצים להאמין במשהו? מצוין. את אמונתכם תקדישו לסיפור שדורש מכם אחריות ומחויבות, לא לתפיסה-עצמית של יחוד ונבחרות. תחילת חיינו וסופם הינם טריוויאליים לגמרי, ומשמעותו של "האמצע" – חיינו בין לבין – נגזרת ממה שיחשוב עליהם האל ולא ממה שנחשוב אנחנו.
כך, במילים אלו, אנו יוצאים למסע הלוויה אל הקבר. הנפטר כבר נפטר; אנחנו, המלווים אותו, שומעים את הדברים ואמורים ללמוד מהם את נקודת ההשקפה הנכונה על חיינו-אנו ברגע המכונן של הפרידה מיקירנו.
עקביא בן מהללאל עצמו חי את חייו לפי ההתחיבות (באיטלקית: מוטו) שחיבר. היו לו ארבע מחלוקות עם שאר חכמי תקופתו, ואם היה מקבל את עמדת החכמים היה מתמנה לאב-בית-הדין של כל ישראל, אך הוא סרב לחזור בו: "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי, ולא להיעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים, בשביל שררה חזר בו" (משנה עדויות ה' ו').
ובכן מה? אחרי שבוע הזיכרון הקולקטיבי וחגיגות התקומה הממלכתית, סיפורי גבורת המתים והחיים, כשפרשת השבוע המרחפת מעלינו מתחילה במילים "וידבר ה' אל-משה אחרי מות שני בני אהרן", האם אנו יכולים לומר שאנו נשמעים לדבריו של עקביא בן מהללאל?
אנו מבקשים לעצמנו ראשית מפוארת ואחרית בעלת משמעות גדולה. את הדין והחשבון אנחנו רוצים שתיתן ההיסטוריה, שהיא מדד אנושי-חברתי, או שיתן כל אחד לעצמו (ראו שירו של מאיר אריאל, "ההספד"). כאשר בנו של עקביא ביקש מאביו שיאמר עליו דברים טובים אצל חכמי ישראל, אמר לו עקביא "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" (עדויות ה' ז') – אל תסתמך על מקומי ומעמדי כדי לבסס את מקומך בעולם, עשה זאת בעצמך.
לא לשעת הלוויה יעד עקביא בן מהללאל את דבריו. אמירת משנתו דווקא שם הופכת אותה לקיצונית ומרוחקת מהחיים כמו המוות שבסמוך אליו היא נאמרת. זו אמירה שראוי לה שתלך עמנו ביום-יום, ולו כדי שנתווכח איתה מתוך חדווה של חיים ולא מתוך אימת המוות.
פרשת "קדושים" תציב מול עינינו שוב את הפסוק שרבי עקיבא ראה בו "כלל גדול בתורה" (בראשית רבה כ"ד ז') – "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" (ויקרא י"ט י"ח). פרופסור ישעיהו ליבוביץ' הדגיש שסופו של הפסוק מעמיד את האהבה הזו לא על קנה-המידה האנושי אלא על קנה-המידה האלוהי, החיצוני לאהבותיו הפרטיות של האדם. על קיומה וישומה של אהבה זו, מתוך משמעות של קיום מצווה, ניתן את הדין והחשבון.
