שאלה קשה מעולם החינוך (בית-הספר, תנועת-הנוער, חינוך הילדים בבית וחינוכנו את עצמנו) – כיצד נעורר ונשמר אצל המתחנך או המתחנכת תחושת מחויבות לרעיון או לעשיה? באיזה היבט נעמיק? מהיכן נתחבר אל נפשם?
רבי חנינא בן דוסא, אשר חי בגליל התחתון באיזור בקעת סכנין בסוף ימי בית-המקדש השני, מפרט בשתי המשניות הללו מספר דרכים להשליך עוגן יציב בנפש האדם, בין אם בכוחות עצמו ובין אם על-ידי מחנכיו. רבי חנינא מתייחס בדבריו אל יראת החטא, החכמה, המעשה, רוח הבריות ורוח המקום, ואנו ננסה לפרש ולתרגם את המרכיבים הללו.
יראת החטא היא הפחד מן הטעות, מן ההחטאה של המטרה. אדם הירא מן החטא מנסה, כמובן, להימנע ממנו. החטא יכול להיות עשייה של מעשה אסור או שגוי, בכוונת תחילה או בשוגג, והחשש מן החטא מוביל את האדם אל מידת הזהירות. אני לא רוצה לטעות ולכן אני זהיר בדרכיי, בוחן את עצמי בדאגה שמא אשגה. יראת חטא מבוססת על תחושה שיש דרך התנהגות ראויה שאסור לסטות ממנה. המחנך מקנה למתחנך סרגל מדויק אך גם מטביע בו את התחושה שיש פסול, אפילו סכנה, בפעולה שאינה צמודה לקו הישר של הסרגל. חובה.
החכמה היא עולם הידע, האינטלקט, הבנת התמונה הכוללת ומרכיביה הפרטיים. מקובל לחשוב שאת החכמה רוכשים בלימוד שכלתני ממורים ומתוך ספרים והיא נצברת במוחנו. המחנך מלמד את תלמידו, מחכים אותו בדעת, מעביר ידע שקיים אצלו אל התלמיד שפתוח לקבל את החכמה. ניתן להרחיב ולומר שחכמה זו כוללת גם דרכי חשיבה ולמידה נוספות שמוקנות לתלמיד כך שיוכל להמשיך ולפתח את חוכמתו הוא ואת החכמה בעולם בכוחות עצמו – מתלמיד מקבל לחוקר מגלה ויוצר. אם יראת החטא היא תחושה של חובה חברתית-תרבותית (דתית או חילונית), הרי שהחכמה היא היבט נוסף של תחושת החובה – הפעם כלפי עולם הידע, הדיוק המדעי, האמת שנמצאת (כביכול) מעל החברה, בעולם העובדות. חובה ועמה גם תאווה – להחכים עוד.
המעשה – פעולה, יצירה, "לעשות את" במקום "לדבר על", בעולם הזה, בחומר ממש, עם הא/נשים והסביבה, בתוך ומתוך המצב הקיים. כדי להמשיך, כדי לשנות, כדי לתקן. בידיים, ברגליים, עם את או עט או מקלדת, בקציר, במשרד, במפעל או במטבח. גם בכיתה. חוויה שאינה ביני ובין הסרגל החברתי או האינטלקטואלי אלא זו החורגת מגבולותיי, מתקיימת ביני ובין האדם והעולם. החוויה.
יראת חטא צריכה להקדים את החכמה; המעשה צריך להיות מרובה מן החכמה. הסרגל החברתי-התרבותי, שעל-פיו נמדוד את עצמנו כבני-אדם, ראוי שיקדים את הידע התיאורטי; הפעולה בעולם ראוי לה שתגבר בעוצמתה על הלמדנות. ובכל זאת, הן הקדימות והן איזון הכמות מכוונים לווידוא ההתקיימות – לא של עצמם אלא של החכמה, שתהא "חכמתו מתקיימת". כי התקיימות החכמה היא ההפנמה, רכישת הידע עד כדי הפיכתו לטבע, למוטבע בלומד כך שיפעל על-פיו גם במקרים אחרים, שידייק את הסרגל החברתי לא מתוך יראת הטעות אלא מתוך הבנת הראוי והרצוי.
סרגל חברתי, ידע, עשייה והפנמה – אך מי הם הבוגר והבוגרת שאנו מבקשים? מה הוא המדד לחינוך שהצליח? במשנה י' מציג רבי חנינא מדד שהוא רם ונישא ובלתי-מושג אך בו זמנית פשוט ואנושי לחלוטין. המטרה היא שהאל יהיה מרוצה, שרוח המקום – מקומו של עולם, האלוהות – תהיה נוחה מן האדם וממעשיו. לכאורה אין שום דרך לדעת זאת. אך רבי חנינא מאמין שכאשר הרוח האנושית, רוחם של בני-האדם, נוחה מן האדם ומפועלו אזי כנראה שגם אלוהים מרוצה. כשם שבתחום ההלכתי יש מקום לקבוע הלכה לפי "פוק חזי מאי עמא דבר" [צא וראה מה עושה העם] (בבלי עירובין י"ד ע"ב), גם בתחום החברתי ניתן להעריך את התנהגותו של אדם על-פי התקבלותו (של האדם) והתקבלותה (של ההתנהגות) בקרב הבריות. חיבת הבריות וחיבה אלוהית.
אך יש כאן גם סכנה, סכנת הפופולריות הזולה, צבירת אהדה דרך מעשים שאינם ראויים אך הם נעימים לציבור, עונים על צורך כלשהו של ההמון. איך נדע מתי ההמון אינו ראוי להיות המדד?
יתכן שהחשש הזה הוא ההסבר להצמדת דבריו של חכם נוסף, רבי דוסא בן הרכינס, אל שלוש אמירותיו של רבי חנינא בן דוסא. לישון עד מאוחר, לשתות יין באמצע היום, לשוחח שיחה של ילדים (שיחה עם ילדים לא נאמר כאן אלא שיחה של ילדים, כזו שנשכח בה התפקיד החינוכי של המבוגר; או אולי לשיחה ילדותית בין מבוגרים רומז רבי דוסא) ולהצטרף להתכנסות של מי (שנתפסים ככאלה) שאינם מחויבים לחברה, לחכמה ולמעשה – כל אלה הם מעשים שעשויים ליצור תחושה של נחת רוח של הבריות, צחוק ואהדה מצד הציבור ולכן תחושה שגם לפני האל אלו מעשים רצויים. לא ולא, אומר רבי דוסא ובכך מסייג את רבי חנינא. רוח הבריות נגררת לפעמים אחרי רוח השטות וקלות הדעת. מעשה העם ונחת הרוח שלו עלולים להטעות. רוח המקום נוחה כאשר נחת הרוח של הבריות מחוברת לרוח המקום ומחויבת אליה.
אין לנו מדד מדויק לדעת שאנו בדרך הנכונה, אך יש לנו כלים ראויים להשתדל ולכוון את עצמנו – חובה חברתית, לימוד ומעשה, במינונים הנכונים ומתוך יחס של חיבה, שלא נוציא את עצמנו מן העולם.