הכל צפוי, גם הפירוש של המשנה הזאת. ידוע מראש. אפילו הפרדוקס עם הרשות שנתונה ואיך שתי האמירות מתיישבות. וכך גם לגבי ההתלבטות אם העולם נידון לטובה, כלומר שלצד החיובי יש עדיפות מובטחת מראש, או שהכל בסוף רק עניין של רוב מתמטי בין המעשים הטובים לבין אלו הרעים.
משנה זו היא אמירה נוספת המיוחסת לרבי עקיבא בן יוסף אשר דבריו מצוטטים ברצף מאז משנה י"ג. רבי עקיבא, איש צנוע, אשר היה רועה בין הרועים עד שבשנתו הארבעים ובלחץ אשתו, ביתו של כלבא שבוע שאולי נקראה רחל, החל ללמוד תורה והיה לגדול הדור. כל-כך גדול עד שגם היה רבו של שמעון בר-כוזיבא, הוא בר-כוכבא, ומנהיגו הרוחני של המרד הגדול נגד הרומאים בשנות ה-30' של המאה השניה לספירה, המרד שהסתיים באסון לאומי כביר וגם במותו של עקיבא כאחד מעשרת הרוגי המלכות. דמות מופלאה ומרתקת שהרבה מן התורה שבעל-פה שלנו קשור בו ובדרכו הלמדנית.
דברים רבים מצוטטים משמו של רבי עקיבא לכל אורך ספרות חז"ל. ציטוט אחד משמו וציטוט מפי אחד מתלמידיו יאירו את המשנה שלנו.
במסכת סנהדרין שבתלמוד הירושלמי, בעמוד השני של המסכת, מופיע המעשה הבא:
רבי עקיבה כד הוה בר נש אזל בעי מידון קומיה הוה א"ל הוו יודעין לפני מי אתם עומדין לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'" ולא לפני עקיבה בן יוסף
כאשר היה אדם מגיע אל רבי עקיבא (או עקיבה, תלוי מתי והיכן כותבים עליו) ומבקש שידון בעניינו, כלומר יהיה שופט במחלוקת בה נתון אותו אדם, היה רבי עקיבא אומר לו ולבעל-הדין השני: חשוב קודם כל שתדעו לפני מי אתם עומדים במשפט הזה – לפני 'מי שאמר והיה העולם', מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כפי שכתוב בספר דברים י"ט י"ז: "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' [לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם]" ולא לפני האדם העומד לפניכם, עקיבא בן יוסף.
אני – אומר רבי עקיבא – אני סוג של צינור. רק צינור. אין לי תפקיד בפני עצמי כאן. מתוקף היותי השופט אני משמש כמתווך, לא כמכריע בכוחות עצמי ומשיקול דעתי. אבל מה שעובר דרכי זו האמת האלוהית! על מה שיוצא מהצינור הזה, ממני, מרבי עקיבא, אסור לערער! וזה לא בזכותי, חס וחלילה, זה בזכות ריבונו של עולם בלבד, שאני הוא דוברו כאן ועכשיו.
איזו הצטנעות…
וכך אפשר גם להבין את משנתנו: "הכל צפוי", ידוע מראש, אין כאן מקום לשיקול דעת. "הרשות נתונה" לכם לחשוב שיש לכם רשות לבחור את הדיין, ושלדיין יש רשות לחשוב בעצמו, אבל זו רק אשליה. אלוהים נתן לכם רשות לשגות באשליות. "ובטוב העולם נידון", כי אלוהים הוא הטוב המוחלט והוא הדיין של כל מה שקורה בעולם. "והכל לפי רב המעשה" – לעולם אין סתירה בין הצדק המתמטי לבין מידת הטוב האלוהית, כי זהו ייחודו של האל – הוא גם כל-טוב וגם כל-יודע. ובוודאי שהוא גם כל יכול.
נחזור אל מסכת סנהדרין שבירושלמי. דרכו והשקפתו של רבי עקיבא אינם האפשרות היחידה המוצגת שם:
ר יוסי בר חלפתא אתון תרין בר נש מידון קומוי א"ל על מנת שתדיננו דין תורה אמר לון אני איני יודע דין תורה אלא היודע מחשבות יפרע מאותן האנשים מקבלין עליכון מה דנא אמר לכון
שני אנשים באו לפני רבי יוסי בן רבי חלפתא (תלמידו של רבי עקיבא אשר חי באמצע המאה השניה בציפורי שבגליל) להידון לפניו, שהוא יהיה להם לדיין ושופט. אמרו לו: אתה הדיין בתנאי שהמשפט יהיה על-פי דין תורה, כלומר לפי חוקי התורה ולכן גם על-פי הצדק האלוהי. אמר להם רבי יוסי: איני יודע לדון בדיוק על-פי דין התורה, אבל 'היודע מחשבות', מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הוא יסדר את הדברים אחר-כך בעולם – אם אני אטעה, אלוהים יתקן אחר-כך וידאג לקיום הצדק. האם אתם מקבלים עליכם את מה שאומר לכם?
אני – אומר רבי יוסי בר חלפתא – אני בן-אדם עצמאי. למדתי תורה, יש לי שכל ישר, הבנה של המציאות, אני יכול לעשות את המירב והמיטב שביכולתי. אבל אני לא יכול להתחייב שאני צודק. יתרה מזאת, אולי אטעה והדין שאפסוק יהיה בניגוד לצדק האלוהי. אבל אתם, המתדיינים מולי, אינכם צריכים לחשוש, אתם יכולים לסמוך על ריבונו של עולם שהצדק יתממש במציאות. אם לא בזכותי אז בזכותו. והתנאי היחיד לשיחה בינינו הוא שאתם תסכימו ביניכם על משהו, תסכימו ביניכם שאתם סומכים עלי ושותפים לאמונה שלי שאלוהים דואג שיהיה צדק בעולם.
איזו אנושיות! איזו עמדה דתית-הומניסטית ראויה!
וגם כך אפשר להבין את משנתנו: "הכל צפוי" – בסוף הדברים יתממשו על-פי רצונו של האל, בצדק ובשלום, אבל לאורך הדרך "הרשות נתונה" לכל אחד מאיתנו לחשוב, לבחור, לשגות – "לדעת, ליחל, להכשל", וגם להגיע להסכמות עם יריבים ולהאמין באדם ובאל.
סיומה של המשנה מתפרש גם כאן כפי שהתפרש בדרכו של רבי עקיבא: "ובטוב העולם נידון", כי אלוהים הוא הטוב המוחלט והוא הדיין של כל מה שקורה בעולם. "והכל לפי רב המעשה" – לעולם אין סתירה בין הצדק המתמטי לבין מידת הטוב האלוהית.
אלא שאם הרישא של המשנה מתפרשת על-פי הדרך בה רבי עקיבא מציג את תפקידו כדיין בירושלמי סנהדרין, אזי הסיפא מאיימת, מקטינה את האדם ואף מצמצמת את צלם אלוהים שבו, מלבד אם הוא רבי עקיבא או מישהו שכמותו ה"זוכה" לראות את עצמו כצינור ישיר בין האל לעולם. אבל אם נקרא את הרישא של המשנה דרך השקפתו של רבי יוסי בר חלפתא על הדיין, ובעצם על היחסים שבין בני-האדם ובינם לבין והאל, הרי שאז הסיפא מנחמת, נותנת תקווה שיהיה טוב ושהטוב יגיע בטוב.
בכל יום ובכל רגע אנחנו ניצבים בפני אין-סוף אפשרויות להבין את המציאות, לתת לה משמעויות של דין או של רחמים ולפעול בתוכה. כל האפשרויות ניצבות שם מולנו, אנחנו יכולים לבחור, גם לסטות ממה שהותווה ונסלל עד-כה בחיינו. כל בחירה שנעשה תפתח בפנינו אין-סוף אפשרויות חדשות, וכך שוב ושוב, עם כל צעד וכל מחשבה. אם הכל כבר הוכרע וזו רק אשליה, אז אלוהים כבר רחוק ומנוכר מעולמנו, ונותר לנו רק להתגלגל במסלול ולקבל את הדין. אם הבחירה באמת בידינו אז יש לנו גם את האפשרות לבחור לחוש את אלוהים עומד לצדנו, שואל אותנו במה נבחר, מוכן לייעץ ומבטיח לסייע לנו לתקן כשיהיה צורך.
