"הציווי המוחלט אינו אלא אחד וזה הוא:
עשה מעשך רק על פי אותו הכלל המעשי, אשר בקבלך אותו תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי."
עמנואל קאנט, הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות, פרק שני, הוצאת מאגנס, ירושלים.
תולדותיו: רבי נחוניא בן דורו של רבן יוחנן בן זכאי ורבו של רבי ישמעאל. ידוע עליו שהאריך ימים והסביר לתלמידיו את סודו: "מעולם לא נתכבדתי בקלון חברי ולא עלתה על מטתי קללת חברי, וותרן בממוני הייתי (מגילה כ"ח ע"א)
מתוך הפרשנות המסורתית: על הנאמר וכל הפורק ממנו עול תורה מפרש ברטנורא: האומר קשה עולה של תורה ואיני יכול לסבלה. המאירי מפרש: שמאבד זמנו בעסקי עולם ואינו נותן ליבו להתבונן בתורה ובמצוותיה. על הנאמר נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ מפרש תנא דבי אליהו: הרוצה לעמול בדרך ארץ נותנים לו שיעמול בדרך ארץ.
התייחסותי: ישנן דרכים שונות לקבוע כיצד ראוי לבני ובנות אדם להתנהג. חוקי המדינה – הגוררים עונשים למי שלא מכבדם, תרבות מקומית, נורמות התנהגות היוצרות את הנורמה החברתית המקובלת, דת – המספרת לנו כיצד אלוהים רוצה שנתנהג, ושילובים שונים בין דרכים אלה, ועוד.
עמנואל קאנט מבקש לוותר על החוק. הוא מבקש מאיתנו לחשוב על כל מעשה שאנו עושים ולעשות אותו רק אם היינו רוצים שכך תנהג כל החברה כולה. אם כן – הרי שזהו מעשה טוב ויש לעשותו. ואם לאו – אז אין לנהוג בהתנהגות זו. גישה זו מאפשרת בחירה חופשית, מודעות עצמית וחברתית רחבה. היא דורשת אחריות מן הפרט – כל יחיד ויחידה צריכים לחשוב על מעשיהם ורק לאחר חשיבה לעשות את המעשים הראויים.
קאנט מציג, בעיניי, אוטופיה חברתית שהמוסר והערכים מוטבעים בה בכל בני האדם, וכולם יודעים לבחור את הבחירות הנכונות.
נחוניא בן הקנה, למרות שחי מאות שנים לפני קאנט, הרבה פחות אופטימי. הוא מציג בפנינו שתי אפשרויות לקבוע את דרך התנהגותו הראויה של האדם. אפשרות ראשונה – עול תורה. עול תורה כולל בתוכו את כל נורמות ההתנהגות הרצויות. ואיך אני יודעת את זה – מחלקו השני של המשפט. מי שאינו מקבל על עצמו עול תורה זקוק לחוקים אחרים שיכוונו את מעשיו ויאמרו לו מה לעשות. עול מלכות ועול דרך ארץ הם התחליפים האנושיים של עול תורה. אם לא מורא שמיים, אז מורא בני אדם – חוקים ועונשים בעולם הזה, ולא בעולם הבא.
נחוניא בן הקנה חי בסוף תקופת בית שני. ייתכן והוא ראה את בית המקדש נחרב, ואם כן, הרי שהוא חי את המעבר מיהדות של בית מקדש ליהדות ללא מקדש. גם אם לא ראה את חורבן המקדש, בוודאי שהיה בתהליכים לקראת – בפילוגים בעם, במלחמות מול רומי ושאר מרכיבי החיים שיוצרים את דעותיו של אדם. הוא אינו סומך על טוב ליבם ועל מודעותם הערכית של בני האדם. אולי הוא גם מבין שלאנשים שונים ותרבויות שונות יש תשובות שונות על מה נכון או לא נכון לעשות. הלוואי ונוכל לחיות לפי אמירתו של קאנט, אבל ייתכן ונצטרך להסתפק בהבנתו של נחוניא בן הקנה.
