תולדותיו: הוא רבי שמעון בר יוחאי בקיצור רשב"י. תנא בן הדור הרביעי, תלמידו של רבי עקיבא ומורהו של רבי יהודה הנשיא. נמנה על המתנגדים החריפים ביותר לשלטון הרומאי ואף נאלץ להסתתר במערה בגליל זמן ממושך מפניהם. שיטת רשב"י בהלכה הייתה לנסות ולהבין את טעמי המצוות ולפעול על פי המסקנות ההלכתיות העולות מהן גם אם אין להן הסתמכות ישירה בכתובים.
מתוך הפרשנות המסורתית: רשב"ם: נקט שלושה, לפי שסתם שולחן יש בו שלושה לזימון. תפארת ישראל: ואמר שאכלו שכן בזמן האכילה אסור לדבר שמא יקדים קנה לוושט, ורק לאחר שאכלו חייבים לעסוק בדברי תורה. המאירי: יש שולחן שהוא כמו מזבח, שהוא שולחנו של מקום, ואיזהו? זה שולחן שאמרו עליו דברי תורה.
התייחסותי: המשנה שלנו ממשיכה ומציבה את חשיבובתו העליונה של תלמוד התורה. מקומו בכל בכל הזדמנות והקשר, וכוחו רב להעניק משמעות רוחנית לרובדי החיים השונים. במשנה הקודמת דובר בשיחתם של בני אדם, ואפילו בישיבתו של אדם דוּמָם; כאן מדובר בסעודה המשותפת. בני אדם מרבים לסעוד יחדיו, במשפחותיהם, במקומות עבודתם, במסיבות, בהזדמנויות חברתיות שונות, ברגעי שמחה ואינטימיות וברגעי אבלות ומועקה. לעתים האכילה או השתייה הן סיבת ההתכנסות יחדיו; פעמים אחרות הן תרוץ למפגש מיוחל, או דרך למלא תוכן מפגש שעניינו האמתי אחר, גשר אל מה שהסעודה או השתייה אמורות לזַמן.
מה משמעתוה של אכילה משותפת, של שתיה יחדיו? מתי אין באלה יותר ממילוי צורך גופני, מסיפוק – גס או עדין – של הנאה פיסית, מכְּסות לדבר-מה אחר; ומתי הן נעשות תשתית לאירוע רוחני, להתרחשות בעלת משמעות קיומית, לרגע מקודש? תשובתו של רבי שמעון בר יוחאי פשוטה. אמת-המידה המשמעותית היא השאלה האם השולחן המשותף הפך גם, ולו במידה מסוימת, לשולחן לימוד; האם היחד של הסועדים היה גם יחד של אומרי דברי תורה.
רשב"י אינו נרתע מלהדגים זאת על ידי יצירתיות חריפה ובוטה. זו מתבטאת בהבאת פסוקים, שעניינם המקורי שונה לגמרי. הקשרו של הראשון הוא יום הנקם והשילם, שבו יעניש האל את עמו ואת מנהיגיו החוטאים; שולחנם הוא שולחן שיכורים המגואל בקיא שלהם; אין בו מקום פנוי ונקי. השני מדבר על שולחן הקודש שבהיכל העתידי שנביא הגולה, יחזקאל, רואה בחזונו. והנה רשב"י מלמדנו שבכל שולחן משותף יש הפוטנציאל הכפול הזה. לא האכילה עצמה תקבע האם יהיה זה שולחנם של המקיאים את יינם או שולחן קודש, אלא התוכן שנעניק ליחד הנוצר עם האכילה.בתוך כך הופכת המילה "מקום", כדרכם של חז"ל, לשם האל, והשולחן ההוא לשולחן שהאל אינו שרוי בו. ואילו שולחן הקודש שבמקדש מתחלף בשולחן סעודה רגיל, השרוי ממש כמוהו לפני האל.
רשב"י, שהאגדה מספרת כיצד הוא עצמו ניזון במשך שנים מלא יותר ממעט חרובים ומים, אינו נכון להעניק לאוכל עצמו כל משמעות, חיובית או שלילית. לדידו, השאלה היחידה היא האם הסועדים – חבורה מלוכדת, או אנשים שנזדמנו במקרה לשולחן אחד – ניצלו את הסעודה לשם לימוד תורה. אנו רשאים לצעוד בנתיב שונה מרשב"י. אנו רשאים לומר, שיש חשיבות לאוכל, להנאה, לגוף. חשוב שנאכל ונשתה בשמחה, חשוב שנהיה מודעים למזון הנכנס לגופנו, לכמותו, למקורו. אנחנו רשאים לומר שיש עוד רבדים של ערך ושל משמעות ביחד האנושי, לבד מתלמוד התורה. האהבה, הסולידריות, הדיאלוג, היצירה. אבל גם אנו נאמר, יחד עם רבי שמעון, שהסעודה בכלל, והסעודה המשותפת בפרט, קוראות לנו להעניק להן משמעות ועיצוב, תוכן ורוח. הן קוראות לנו לשמוח בחיינו ובגופנו, לחוש חלק מעולמנו, ולדעת שעולמנו זה, בריאתו של האל היא, שעלינו האחריות לעובדה ולשומרה.
