ראשית, דומה שראוי להסביר את דברי המשנה: "עדת אל" היא הדהוד ל"עדה" של עשרת הנשיאים שהוציאו דיבת הארץ רעה; החמישה הם "אגודה", כף יד המאגדת דבר-מה; השלושה הם מניין הדיינים בבית הדין; השניים הם ה"איש" ו"רעהו"; והאחד נלמד מלשון היחיד של הפסוק.
כבר רבי יהודה הלוי שאל: 'יה, אנא אמצאך?!'. פרק ג' שואל שוב ושוב שאלה זו, בניסוחים שונים ובהתייחס למצבי-חיים שונים. הפרק עוסק בשאלה איך ניתן ללכת בדרכי האל ולהימנע מעבירות, האם האל נמצא אתנו בהתכנסויות חברתיות, האם הוא שׁם באכילה משותפת, בשינון, ביראה, בתפילה, בהתהלכות עם הבריות, ברוחניות שבטבע. במידה רבה מאוד עוסק פרק ג' בשאלת לימוד התורה כביטוי לרוחניות, בשאלה האם כאן (אצלנו, בבית המדרש) נמצאת השכינה. משנה ו' (בהמשך למשניות ב' ו-ג' שכבר עסקו בנושא מזוויות אחרות) הוא הביטוי הברור ביותר לתחושה זו.
משנה ו' קובעת כי לימוד תורה מכניס את השכינה לתוכנו, לחיינו. ניתן לקחת את הדברים צעד אחד קדימה ולומר, כי לימוד תורה שאין בו שכינה, שאין בו משמעות רוחנית, שאיננו מלמד אותנו משהו על חיינו, על זהותנו, על משמעות קיומנו – הוא לימוד עקר, טכני, שטוח. הלימוד אמור לעורר בנו משהו, לגרות את האינטלקט, את הלב והשכל, לגעת בקישקעס. הוא אמור להלהיב אותנו. אני מאמינה בכל לבי, כי לימוד המעורר בנו התלהבות ומרגש אותנו, גם נשאר עמנו לאורך שנים, ואנו בתורנו נרצה להעביר אותו הלאה. כך בלימוד בבית המדרש, כך בלימוד בכיתה, כך ב"לימוד" אותו אנחנו עושים מדי יום עם בנותינו ובנינו, ששיאו הוא ערב פסח.
עוד מלמדת המשנה, כי על כל אדם ללמוד בדרך הנוחה לו או לה – יהיו בנו כאלה שיבחרו ללמוד לבדם, לצלול לעמקי הטקסט ולחשוב עליהם; אחרים מעדיפים לשבת בחברותא של שניים או שלושה ולהחליף רעיונות; וישנם גם כאלה המעדיפים את הלימוד הקבוצתי.
על הפסוק "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" אומר הלל הזקן, כי האלוהים מאפשר לנו להזמינו אל חיינו בכל עת ובכל מקום (תוספתא, סוכה, ד), והדבר תלוי בנו – אם נכניס את האלוהים לחיינו, אם ניתן לו מקום – הוא יהיה שם. אז אולי לא נכון אמרתי. אולי גם הלומד לבד, איננו לבד, שהרי משנתנו אומרת כי השכינה איתו.
הרבה גליה ריבה סדן היא רבה עמיתה בבית דניאל, מרכזי דניאל ליהדות מתקדמת בתל אביב-יפו, ורכזת מועצת הרבנים המתקדמים בישראל.
