תולדותיו: בן עזאי דמות מרתקת במיוחד. שמו הפרטי כנראה שמעון. מעולם לא הוסמך לרבנות אולי מפני שנפטר בגיל צעיר על פי גרסה אחת שמקורה בסיפור 'ארבעה שנכנסו לפרדס' בן עזאי נפטר בעקבות כניסתו לפרדס. על פי גרסה אחרת הוא אחד מעשרת הרוגי מלכות. תלמידו של ר' יהושע בן חנניה וחברו של ר' עקיבא.
מתוך הפרשנות המסורתית: מחזור ויטרי: אפילו עבירה שהיא נראית קלה בעיניך, הוי בורח ומתרחק ממנה. שבת ק"ה, ע"ב: כך דרכו של יצר הרע, היום אומר לו: עשה כך, ולמחר –עשה כך, עד שעובד עבודה זרה. תנחומא, ויקרא: לא יצר אדם על עבירה שעשה בשוגג, אלא על שנפתח לו פתח שיחטא אפילו במזיד.
התייחסותי: בן עזאי שהקדיש את חייו ללימוד תורה מציע לנו לרוץ אחרי מצוות קלות. מדוע לרוץ? האם מצווה קלה בורחת ויש לרוץ אחריה או שמא הוא מנסה לומר כי רוץ על זה, לך על זה, תמהר לעשות את זה כי זה קל וחבל להפסיד את ההזדמנות. הוא גם ממליץ לברוח [בריצה?] מעברות וכאן הוא אינו מגדיר סוג. כדאי להבנתו לברוח מכל העברות, הקלות והחמורות, או שמא הוא רומז שאין עבירות קלות, כולן חמורות. ומדוע כדאי לרוץ למצווה ולברוח מן העבירה, כי יש כאן מניע עתידי. עשיית מצווה גוררת עשיית מצווה נוספת ובמשנתנו בן עזאי לא מפרט את המנגנון אלא רק את העובדה וכך לגבי עבירות.
המשפט האחרון במשנה אינו פשוט כלל. מה התפיסה כאן של בן עזאי לגבי שכר ועונש? שכר מצווה היא המצווה עצמה? או אולי שכר מצווה היא האפשרות לקיים מצווה נוספת ואז זה גם מתחבר לאמירה הקודמת שלו. אך זה פחות מובן לדעתי בהקשר על עבירה. השכר, התגמול-עונש, על העבירה היא העבירה עצמה או אולי גם העבירה הבאה שתבוא בעקבותיה? אני מבין כי בשני המקרים יש כאן ניסיון לרמוז לנו משהו על גמול על עבירה או מצווה. אין משהו חיצוני אשר אנו מקבלים על מעשה כזה או אחר, אלא ההרגשה או התוצאה של המעשה בתוכנו הוא העיקר. אסכם כפי שהרמב"ם מתנסח במשנה תורה, הלכות תשובה פרק י: "העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה: אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת; וסוף הטובה לבוא בכלל."
שנזכה לעשות.