כולם היו יודעים אז טוב מאד למי יש יותר כבוד. אז – בימי התנאים, לפני קרוב לאלפיים שנה. ואם נטייתנו הטבעית היא לחשוב שהזמנים השתנו ושקשה מאד להשוות בין מה שהיה בימי קדם לבין ימינו, הרי שהמשנה שלפנינו מלמדת אותנו שהיצרים הבסיסיים שמניעים אותנו, בני האדם, נשארו דומים עד מאד, כבוד ויוקרה חברתית, יהא מקורם אשר יהא, היו ועודם כוח מניע ליחידים ולקבוצות.
רבי ישמעאל עורך השוואה בין שני סוגים של לומדים – הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות. למרות שהלימוד במטרה ללמד אחרים נראה לנו במבט ראשון ראוי ואף רצוי – הרי מה טוב מלהרבות דעת ולהפיץ את דברי התורה בקרב העם – מתברר שדווקא האפשרות השנייה – לימוד לצורך עשייה נחשבת לטובה יותר ומקבלת שכר רב יותר. הלומד על מנת ללמד זוכה רק "ללמוד וללמד", ולעומתו הלומד על מנת לעשות זוכה גם באלה וגם באפשרות "לשמור ולעשות". אז מה פירוש "לעשות" ומדוע שכרם של הלומדים על מנת ללמד נגרע?
הפרשנות המקובלת היא כי "לעשות" פירושו לקיים מצוות, והלימוד לצורך עשייה הוא לימוד לצורך עבודת ה' מלאה וקפדנית יותר. אחרים סבורים שמדובר בעשיית מעשי חסד. וזאת לעומת מי שלומד על מנת ללמד, שהמטרה שעומדת נגד עיניו היא צבירת כבוד ויוקרה. הוא, לכאורה, אינו מעוניין לשפר ולשכלל את עבודת ה' שלו, אלא להגיע למעמד הנכסף של תלמיד חכם או רב. בעצם הדבר הזה, הגם שהתוצאה של מעשיו היא חיוביות ורצויה, הוא חוטא ביוהרה, בלימוד שלו נכרכים שיקולים זרים ופסולים.
בהמשך המשנה אנו פוגשים שני ביטויים נוספים, האחד ארמי – "דשתמש בתגא" – והשני שגור גם בעברית של ימינו – "קרדום לחפור בו". מדובר כאן בשני סוגים של תועלת שתלמיד חכם עשוי להרוויח ממעמדו. הראשון – שימוש בתורה כ"תגא" – כתר, כלומר סימן לכבוד, והשני – שימוש בה לצרכי פרנסה ורווח. רבי צדוק מלמד אותנו ששתי האפשרויות האלה לרווח משני הן פסולות, ושלימוד התורה צריך להיות רק לשמו, "דשתמש בתגא – חלף – מי שמנסה להשתמש בכתר – חולף. וכך גם "כל הנהנה מדברי תורה" – הכוונה היא להנאה חומרית, רווח כספי – ודבר זה פסול עד כדי כך שמי שמרוויח מלימוד תורה מוגדר כ"נוטל חייו מן העולם" – ממש שם קץ לחייו באופן מכוון. ממה יתפרנסו, אם כן, תלמידי חכמים? במקום אחר אנו קוראים שהם יכולים לגבות רק "שכר שימור תינוקות" – כסף מותר לגבות על שירותי שמרטפות אך לא על התורה. הגמרא במסכת נדרים מעמידה את האפשרות של גביית כסף על הוראת התורה באור מגוחך – במעמד הר סיני משה רבנו בכבודו ובעצמו לימד אותנו תורה חינם אין כסף, האם יעלה על הדעת שאנו, הקטנים, נגבה עבורה כסף?
ואולם, אידיאלים לחוד ומציאות לחוד. כאז כן היום תלמידי חכמים זוכים לכבוד ויקר. התנאים והאמוראים ראו את עצמם כעלית תרבותית והקפידו להפריד את עצמם בשלל דרכים יצירתיות מעמי הארצות. מעטים הם האנשים שלומדים תורה או גם מדעים לשם הלימוד בלבד, לימוד נקי שאין בו כל רווחים משניים. תואר אקדמי הוא כרטיס כניסה לא רק לעולמות מקצועיים כי אם גם לעולמות חברתיים, ארגונים שונים מחלקים תארי "דוקטור לשם כבוד" ואפילו להצטיינות בידיעת המקרא יש אצלנו כבוד – חתן או כלת התנ"ך מוכתרים ביום העצמאות מידי שנה קבל עם עדה ומצלמה, ואם זה אינו לימוד לשם כבוד, אינני יודעת מהו לימוד לשם כבוד.
