למידה משמעותית, מתי? – פרקי אבות ד, כ

אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דוֹמֶה? לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ.
וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה? לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק.

רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ.

וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמָה הוּא דוֹמֶה? לְאוֹכֵל עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן.

רַבִּי אוֹמֵר: אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. יִֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ:

תולדות הדוברים: שלושה תנאים בני המאה השנייה לספירה מצוטטים במשנה הזאת.

אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה היה תלמידו של רבי עקיבא ורבו של רבי מאיר. הוא נחשב לעילוי ("אָמְרוּ עָלָיו עַל אֱלִישָׁע בֵּן אֲבוּיָה, שֶׁלֹּא הָיְתָה הָעָזַרָה נִנְעֵלֶת עַל אִישׁ חָכַם וְגִבּוֹר בַּתּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל כְּמוֹתוֹ…" רות רבה, ו) ונודע בכינויו "אחֵר" החל מהרגע שבחר לנטוש את דת ישראל.  התפקרותו נחשבת לשבר גדול מאד. היו מי שניסו לקשר אותה לעיסוקו במיסטיקה ובתורת הסוד (בן אבויה הוא אחד מאותם "ארבעה שנכנסו לפרדס" – בבלי חגיגה דף י"ד ע"ב), הסברים אחרים קושרים את אובדן אמונתו לנסיבות ההיסטוריות של כשלון מרד בר כוכבא, או לרקע ההלניסטי של משפחתו. למרות העדויות על היותו חכם מובהק, מעט מאד דברים מובאים משמו במשנה ובתלמוד, כנראה בשל יציאתו מן המחנה.

רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי המשנה שלפנינו היא המאמר היחיד המובא בשמו. נראה שהוסיפו לו את הכינוי "איש כפר הבבלי" כדי להבחין בינו ובין חכם אחר, הקרוי אף הוא ר' יוסי בר יהודה, שחי באותה תקופה ושמאמרים רבים שלו מובאים במקורות חז"ל.

רַבִּי: בכל מקום במשנה או בתלמוד שבו מוזכר רַבִּי בלי השם, הכוונה לרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא, שהיה מנהיג דתי ומדיני כאחד – מורה מוערך ונשיא הסנהדרין ומנהיג הישוב היהודי בארץ ישראל בתקופתו. מפעלו הגדול והחשוב היה האיסוף והעריכה של שישה סדרי משנה – תהליך שהסתיים בשנת 220 לספירה בערך.

מתוך הפרשנות המסורתית: הרמב"ם: "שהלמוד בימי הילדות יתקיים ולא יקל לשכחו והעניין מן הלמוד בימי הזקנה בהפך." ברטנורא מסביר: "על נייר חדש –  שהוא מתקיים. כך גרסת הילדות אינה משתכחת."

הרשב"ץ, רבי שמעון בן צמח דוראן; ספרד, המאה ה-14): "כי הילד מקבל הדברים בשמחה, כי אין לו דאגה מענייני העולם ועדיין לא נתמלא מוחו מספורי הזמן, על כן מתקיים בו כל מה ששומע, וימי הזקן, הם ימי הרעה והדאגה כי הולך האדם אל בית עולמו, ומוחו מלא מספורי הזמן ואינו מקבל מה ששומע". תוספות יום טוב אומר: שהוא  דומה "לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. אכילת הענבים שאינם מבושלות בעודן בין שיניו ירגיש ברעותם (…) ושתיית היין מהגת ייטב לו בשתותו כי יערב לחיך. אבל בחדרי בטנו ימלא מכאובות."

התייחסותי: מיהו תלמיד טוב יותר, אדם צעיר או אדם מבוגר? מתי יכולת הקליטה וההבנה שלנו טובה יותר? בכך דן חלקה הראשון של המשנה שלפנינו. אלישע בן אבויה משתמש במטאפורת הנייר החדש והמחוק כדי להסביר את העניין, וכלומר הלימוד בגיל צעיר הוא ראשוני, חדש ונקי. ואילו הלימוד בגיל מבוגר, לפי אלישע בן אבויה, מגיע לאחר שאדם כבר כתב ומחק כהנה וכהנה – הנייר שעליו הוא מדבר הוא מגילת קלף שבה נהגו לכתוב בעת העתיקה ובימי הביניים, ושעשו בה שימוש חוזר על ידי מחיקת הטקסט הקודם וכתיבה מחדש. לטיעונים בדבר ההבדלים ביכולת הקוגניטיבית אפשר להוסיף גם את הפן הרגשי:

יש מן ההיגיון בטענות הללו, כמובן, אבל יש גם לא מעט דוגמאות הפוכות. בשנותי בהוראה פגשתי ילדים שסבלו מבעיות קשב וריכוז בגיל צעיר, וכאשר התבגרו מעט – הודות לטיפול, וגם בזכות כוחו המרפא של הזמן – נרגעו ויכלו סוף סוף לשבת ללמוד ואף עשו חיל וזכו להישגים. זאת ועוד – המרץ, חוסר הדאגה ומהירות המחשבה המאפיינים את התלמידים הצעירים אולי נשחקים עם השנים, אך במקומם נמצאות שכבות של ידע שנצבר, כושר הפשטה, והיכולת ליצור קישורים והקשרים מורכבים ומעמיקים.

ותהיה מתגנבת לראשי: האם אלישע בן אבויה שולח כאן גם עקיצה קטנה כלפי מורו ורבו, רבי עקיבא, שכידוע החל בלימודיו בגיל מאוחר?

רבי יוסי, לעומת זאת, בחלקה השני של המשנה, מתמקד בגילו של האדם המלמד ולא באדם הלומד.  על מי שלומד ממורה צעיר הלימוד מפי צעירים דומה לשתיית יין בוסר, שהוא חמצמץ, ועלול לגרום לכאב בטן. ואילו דברי המלמדים הזקנים הם כענבים בשלים וכיין ישן, מלאי טעם, שכן הם מבוססים על ידע רב וניסיון ארוך שנים. אני קוראת את הדברים ושואלת את עצמי: בן כמה היה רבי יוסי בר יהודה כשכתב את הדברים? האם חשש שתלמידיו יעזבו אותו לטובת מורים חדשים ואולי גם חדשניים יותר?

רבי יהודה מתייחס לשאלת הגיל אחרת. גיל הוא תכונה שרירותית וחיצונית, מבין רבי יהודה. ומה שחשוב הוא התוכן, הפנימיות. היכולת הקוגניטיבית, הזיכרון והזריזות המחשבתית, ובעיקר, אולי, הפתיחות והנכונות הרגשית והאינטלקטואלית לחידוש ולהתחדשות – אלה התכונות הדרושות לחוויה לימודית משמעותית (גם למורה וגם לתלמיד), והן אינן בהכרח תלויות גיל. האמירה הזאת של רבי פותחת את שערי בית המדרש (ובהרחבה, כמובן, כל מוסד לימודי שהוא) לכולם, ומאפשרת ללימוד להפוך לחוויה רב-דורית ורב-קולית.