רבי יעקב שבמשנתנו הוא רבי יעקב בן קורשאי (או: קרשי), אחד מרבותיו של רבי יהודה הנשיא. חכם ארץ ישראלי שחי במאה השנייה לספירה, והיה אחד ממוריו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה (ירושלמי, שבת י, ה). במסורת התלמודית (קדושין לט ע״ב, חולין קמב ע״א), רבי יעקב היה בן בתו של אלישע בן אבויה המכונה: ״אחר״. נראה שקשרו אל בית הנשיא היה קשר אמיץ והוא נזכר באחד מן הסיפורים כמי ששמר אמונים לנשיא בשעת משבר: שני חכמים, רבי מאיר ורבי נתן, ביקשו להביך את הנשיא של אותם ימים, רבן שמעון בן גמליאל, על ידי שקבעו בהעדרו שסדר הלימוד למחרת יהיה במסכת עוקצין מן המשנה, מסכת שלא רבים עסקו בה. ר׳ יעקב, ששמע על התכנית הזו, חזר ושינן באזני הנשיא את המסכת במשך הלילה כולו, עד שלמדה על בוריה (בבלי, הוריות יג ע״ב), ובכך נמנעה ממנו מבוכה רבה. רבי יעקב עומד על חשיבות השינון. ממאמריו של רבי יעקב: כל שאין לו אשה – שרוי בלא טובה, בלא עזר, בלא שמחה, בלא כפרה (בר״ר, פ׳ יז).
מתוך הפרשנות המסורתית: הפרשנות המסורתית רואה את המשנה הזו כחלק מתפיסת עולם הקושרת בין העולם הזה לבין העולם הבא שלאחר המוות. שיטתו של רבי יעקב שמה דגש על העולם הבא, ולמעשה העולם הנוכחי איננו אלא הכנה אל התכלית האמיתית. הרמב״ם מפרש שההכנה הזו היא באמצעות מעשים טובים ובמצוות בעולם הזה, ובכך יובטח לך העולם הנצחי.
התייחסותי: מדרש משלי (פרק ו׳ פסוק ו׳) משווה את ההכנה לעולם הבא להכנה לשזת: אמר רבי יהושע בן פדיה: ״עתידים הרשעים לומר לפני הקב״ה: הניחנו ונעשה תשובה, והקב״ה משיבם: שוטים שבעולם! עולם שהייתם בו דומה לערב שבת, והעולם הזה דומה לשבת, אם אין אדם מכין מערב שבת – מה יאכל בשבת? וכן הוא דומה לים וליבשה. אם אין אדם מכין ולוקח מן היבשה אין לו מה לא כן בים. וכן הוא דומה לימות החמה ולימות הגשמים: אין אין אדם חורש וזורע וקוצר בימות החמה- מה יאכל בימות הגשמים?״. כלומר, כשם שבעולם הזה אדם צריך לטרוח בכדי לקצור, טרוח בערב שבת כדי לאכול בשבת, כך כדי לנוח בעולם הבא האדם צריך לעמול בעולם הזה. תפיסה מסורתית זו נועדה לחזק אנשים במאבק החיים היומיומי ולתת להם כוחות לעשות את הטוב והראוי גם אם הם לא רואים שכר באופן מיידי.
מאמר אבות זה חקוק בזכרוני בעודי ילד בבית הספר היסודי ״חוני המעגל״ בחצור הגלילית. מוריי, הכריזו באדיקות רבה על עולמנו כזמני בעוד ייעודנו בעולם הזה הוא לסלול את דרכנו לעולם הבא. צדיקות וצדקה הם דרך. ריבוי מצוות הם אבני הבניין למסדרון שבסופו אורו של העולם הבא. ללא ספק, תפיסה זו מציתה את דמיונו של ילד. כמעין פרס המחכה לכולנו כל עוד נקיים מצוותיו. לאחר שנים, תוהה אני לגבי מוסריותו של מאמר אבות זה. כלומר, האם כל מעשינו בעולם הזה כמוהם כשעשועון טלויזיה שאם נענה תשובות נכונות ונעשה את הדברים הנכונים נזכה במפתח לדלת הטרקלין? האם מתוך כך, נוכל אי פעם לכוון מעשינו ומחשבותינו באופן מוחלט לרווחת האחר? בצדקה? באהבת רע? בחסד של אמת? האם זוהי המוטיבציה לפעול באופן ראוי בעולם? הפרס המנצנץ מעבר לפרגוד?
ניכר שסוגיית השכר והעונש מגיחה בעוז ומטילה ספק במניענו ובכוונת ליבנו ביחס לעשיית הטוב. הרמב״ם בהקדמתו לפרק ״חלק״ (סנהדרין, פ׳ 10) ניסח שלשה עשר יסודות לאמונה היהודית. היסוד האחד עשר עוסק בסוגיית השכר והעונש: ״שהוא יתעלה נותן שכר למי שמקים צווי התורה, וענש למי שעובר אזהרותיה…״. הרמב״ם מבטיח, בשם ה׳, שכר לעושה מצוותיו ואין במאמרו שונה ממאמר פרקי אבות. לשון מאיימת לא פחות נאמרת בתפילתנו מידי יום: ״והיה אם שמוע…ונתתי…״ (דברים יא, יג). לא חכמי המשנה ולא הרמב״ם ״המציאו״ את שיטת השכר והעונש כי אם הקב״ה בכבודו ובעצמו.
כדי ליישב את הפוטנציאל לסתירה מוסרית זו, אצטט מספר דברים ל, יט, את סוגיית החיים והמוות: ״…החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים״. בין מסלולי האיומים בשכר ועונש, פסוקים אלה מאפשרים לנו פרספקטיבה שונה מזו של הרמב״ם או של פרקי אבות. הבחירה כיצד להיות אדם בעולמנו נתונה בידינו באם אנחנו מחפשים מפתח לטרקלין אם לאו. המוות הוא סופי ומוחלט. כשאנו בוחרים, אנו עושים זאת בין החיים בעולם הזה לבין המוות בעולם הזה. בין הברכה בעולם הזה ובין הקללה בעולם הזה. העולם הבא אינו מנוע (או מניע) לבחירה כאשר מדובר בקיום מצוות. לא הציפייה להיכנס לטרקלין מובילה את פסוקי ספר דברים כי אם כיצד נחייה את חיינו בעולם הזה. עם בחירה כזו אוכל ליישב עבורי, ועבור מוריי מבית הספר היסודי, את הבחירה לעשות טוב בעולמנו. לא למען נתקין עצמנו במסדרון ולא למען המפתח לטרקלין כי אם למעננו, בני האדם, בעולמנו ובעודנו חיים ומתים, מברכים ומקללים!
