תולדותם: כאשר המשנה מזכירה את רבי יהודה הכוונה היא לר' יהודה בר אלעאי, תלמידו של רבי עקיבא וגם תלמידו של ר' אלעאי שהיה תלמידו של רבי אליעזר בן הורקנוס. לפי המקובל הוא העורך של הסיפרא – מדרש ההלכה לספר ויקרא, המכונה גם תורת כהנים, שנכתב בהשראת תורתו של רבי עקיבא
רבי שמעון המוכר גם כרשב"י היה תלמיד של רבי עקיבא בבני ברק ופעל בדור השני אחרי החורבן. פעל בצפון הארץ, ולפי המסורת נפטר בהר מירון בל"ג בעמר.
מתוך הפרשנות המסורתית: פירוש הרמב"ם: אלו השלש מעלות טובות נתנו לאומה זו בתחילת נתינת התורה והן: הכהונה והמלכות והתורה. כהונה זכה בו אהרן, מלכות זכה בו דוד, וכתר תורה מונח לכל מי שירצה להתעטר בו. ואמרו רז"ל: ושמא תאמר שזה הכתר פחות הוא משנים האחרים? אינו כן- אבל גדול הוא משניה', ובו יהיו השנים. שנאמר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק. ואמר בי שרים ישורו וגו'.
אבל כתר שם טוב מגיע מאת התורה, ר"ל ידיעתה והמעשה בה- כי בהן יגיע השם הטוב האמיתי:
התייחסותי: בשיעור הראשון בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים חילקה לנו המרצה יצירה מודפסת על דף- שלמרבה ההפתעה נעדר ממנה פריט מידע אחד: שם המשורר/ת. תמהתי. הרי שם הכותב/ת היא פרט מידע כה משמעותי בהבנת השיר, ההקשר ההיסטורי, הביוגרפי, הלשוני…או שמא אין זה כך? אולי הכרת הדמות הביוגרפית מטה את קריאתנו ומזהמת את החוויה הספרותית שלנו? ויכוח זה ניטש רבות בין חוקרי הספרות, וכצפוי הוא עומד ותלוי, גם ברשתות החברתיות סוגיה זו ראוי שתידון ביתר שאת.
בניגוד לימינו אנו, חז"ל הכריעו בסוגיה זו, הלכה למעשה. המשנה מובאת בשם אומרה [ועל כך גאולה עוד בוא תבוא לעולמנו], ולא ניתן שלא לקרוא את המשנה במנותק מן הביוגרפיה הספרותית המשוחזרת של כותביה. יתרה מזו, המשנה מקבלת את עצם תוקפה ממעמדו של אומרה, ומצטטה, וויכוחים מרים ניטשים בספרות חז"ל על המהימנות והדיוק שבהבאתה.
ובכן, במה סוגיה זו מסייעת לנו בהבנת המשנה שלעיל? הטענה המרכזית של משנה זו על שני חלקיה, היא כי הלימוד הוא ערך עליון. לימוד התורה הוא מרכזי וחשוב והרה גורל כל כך בהקשר הדתי, שסכנה גדולה בצדו – כמו גם רווח ושכר. רשלנות לימודית היא חטא חמור [זדון], ובניית שם של לומד מעמיק וחד [ועל פי פירוש הרמב"ם שלעיל] יש בצידה שכר עצום: כתר שם טוב.
בניגוד לשושלת הכהונה או המלוכה, או אפילו הרבנות, שהיא על פי רוב זכות מולדת הניתנת בירושה, לימוד התורה הוא לכאורה נגיש יותר, דמוקרטי יותר, עממי יותר. מי יידע זאת טוב יותר מרבי עקיבא, שהיה רועה צאן שלמד בגיל מאוחר? רבי עקיבא לא זכה להיות בן של רב מפורסם או פרופסור מדופלם, והואיל שרבי שמעון תלמידו המובהק- ניתן להניח שכך חווה את בניית שמו: ככתר ייחודי שנקנה בזכות ולא בחסד, ביושר ולא בירושה- של יגיעה בלימוד תורה.
האם, אם כך, לפנינו, עיסוק פנימי של אליטה למדנית בדימוי העצמי הקולקטיבי שלה לנוכח תפקידי המפתח האחרים מסביבם, ולאורך ההיסטוריה? [תלמיד לעומת מלך, בן מעמד הפרושים לעומת כהן, נשיא לעומת אב בית דין?] ייתכן. אולם רוצה אני לטעון שיש בזה טעם ורלבנטיות אף לימינו שלנו.
כאשר אנו בוחנים את הבחירות המקצועיות שלנו, מקיימים חשבון נפש כיצד אנו מחלקים את זמננו הקצוב עלי אדמה, נדמה שלא נס ליחה של השאלה הנצחית: האם אנו בוחרים נכון? האם אנו ממשים את הפוטנציאל שלנו? האם עבודתנו היא ייעודנו, או לפחות מהווה תכלית ראויה? ניצול זמן הגון?
על כך עונה המשנה עם פירוש הרמב"ם: "וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן- […] ידיעתה והמעשה בה– כי בהן יגיע השם הטוב האמיתי". השם הטוב, או במילים אחרות, תחושת הסיפוק והגאווה שיש לנו במלאכתנו, היא בבחינת סוף מעשה בתורה תחילה- והיא מימוש עמוק של תורה המביאה לידי מעשה. שהרי כתב הרמב"ם: "כתר תורה מונח לכל מי שירצה להתעטר בו". עשית את תפקידך מתוך חשיבה? למידה? כבוד הבריות? אתה מלך. את מלכה.