מתוך הפרשנות המסורתית: על הנאמר ולא עם הארץ חסיד מלמדת אותנו הגמרא שבת ס"ג ע"א: אם עם הארץ חסיד אל תדור בשכנותו. רש"י מבאר: שאינו יודע בדקדוקי מצווה ואין חסידותו שלמה וסופך ללמוד ממנו. המאירי מרחיב ואומר: כי החסידות היא מידה המביאה את האדם להתנהג בכל ענייניו לפנים משורת הדין.
התייחסותי: מה יש לו, להלל הזקן, לדבר בגנות הביישנים? מדוע הוא נטפל אליהם? אין ספק, אנחנו בקלות יכולים להבין מדוע "לא הקפדן מלמד", ומה דעתו של הלל על "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ" (משלי, י"ג, 24). או הפסוק המוכר פחות: " אַל-תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר: כִּי-תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט, לֹא יָמוּת. אַתָּה, בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ; וְנַפְשׁוֹ, מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל." (שם, כ"ג, 14-13).
אבל מדוע "לא הבישן למד"? – איזה מן תלמיד ראה הלל בדמיונו? על מי מתלמידיו חשב? אולי חשב על עצמו, מנסה להיכנס ללמוד בבית המדרש על אף שהוא עני מרוד, מנסה ללקט את שברי המשפטים העולים מן החדר ובוקעים מתוך הארובה שעל הגג, לאחר שהושאר בחוץ מפני שלא יכול היה לשלם על השיעור. וודאי התבייש בעוניו, בבגדיו הבלויים, בצורך לבקש טובה. וודאי התבייש לפצות את פיו ולשאול או להעיר דבר-מה. או אולי חשב הלל על כל אותם תלמידים המהססים, או פוחדים, לפתוח את פיהם, מפחד המורה או הרב הקפדן. זה שישפיל אותם ואף יכה אותם, אם יטעו או אם יבין את שאלתם כמתגרה או חצופה.
משנתנו מתכתבת עם המשנה בפרק ה': שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם: חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת; וחילופיהן בגולם.
תלמיד האומר "לא שמעתי", כלומר – אינני מכיר הלכה זו, לא למדתי זאת, איננו חושש ממורו, אלא בוטח בו שילמד אותו, שיענה לו וייֵענה לו (ולא, חס וחלילה – יענה אותו…). אמון כזה לא משיגים בשוט או בסרגל, לא בהערות סרקסטיות של מורים ולא בעונשים חמורים. אמון כזה משיגים בלימוד שכולו התענגות על החקירה, על רכישת הדעת, על הסינרגיה הנוצרת מפרץ של רעיונות הזורם ממוחם של המשתתפים (והמשתתפות, אמֵן).
מה שמביא אותנו לנקודה חשובה נוספת: התלמידים והתלמידות האחרים. תלמיד הופך לבישן לא רק בגלל לעגו של המורה או חומרת העונשים שהוא מטיל, אלא גם בגלל אדישותו של המורה להתעמרות של התלמידים זה בזה. משמע – לא מספיק שהמורה יהיה בבחינת "לא קפדן". הכרחי שיהא גם "לא אדיש". או על דרך החיוב – מעורב, אכפתי, מגונן בעת הצורך, מעודד. ורצוי מאוד – חייכן.
לפני שנים קידם משרד החינוך תוכנית שכותרתה "למידה משמעותית". להשקפתי, למידה משמעותית איננה "תוכנית" או "אסטרטגיה". למידה משמעותית היא דבר-מה המתרחש מתקשורת מַפרה בין המורה לתלמידיו (או תלמידיה), מתוך סבלנות, הקשבה, עידוד הסקרנות, ויכוח מעשיר ומכבד, הענקת מקום לרעיונות מקוריים או יוצאי דופן. כל שיחה פשוטה בבית המדרש או בכיתה היא למידה משמעותית. בתנאי שהופכים אותה לכזו.
בסביבה חיובית, גם הבישן למד. ובסופו של דבר, גם ישתתף באופן פעיל בשיח.
