קוראים בתורה בספר דברים "צדק צדק תרדוף." זה פסוק שאוהבים לצטט – הקריאה ל"צדק חברתי" בחברה הישראלית, המשיכה לפעילות למען זכויות האדם, ואפילו תביעות בבית משפט למען צידקת הדרך.
אני אישית רואה את עצמי פועלת למען הצדק בעבודה היומיומית שלי ובעשייה החברתית שלי. ואני חייבת להודות, אני אחת מאלה שאוהבים להיות "צודקים".
אבל אני חושבת שהמשנה הזאת באה ללמד אותנו משהו אחר, משהו שגם אני למדתי בניסיון חיי:
אתה יכול להיות צודק, או אתה יכול להיות חכם.
לפני מספר שנים, היה סיכסוך במשפחתי הרחבה. בן-דודי התחתן בניו יורק. בדיוק בקיץ הזה אני ובן-זוגי התארסנו ורצינו לחגוג את זה עם המשפחה שלי. רצינו לקיים אירוע קטן יום לפני החתונה כשכולם כבר הגיעו לניו יורק אבל לא היה שום אירוע רשמי קשור לחתונה. הדוד שלי התנגד לקיום האירוע כי הוא חשש שזה יפחית את תשומת הלב שהזוג המתחתן יקבל והוא רצה שהסבים שלי, שהגיעו מפלורידה, יהיו איתו כל סוף השבוע. הרגשתי שהוא התנהג בדרך לא הוגנת בדרישתו שאמנע מלקיים את האירוע המצומצם בקרב משפחתנו, במיוחד שאני גרה כל כך רחוק מהם. הרגשתי שאני צודקת וקיימתי את האירוע ולא אמרתי לו וגם לא אמרתי לסבים שלי כדי לא לפגוע ברגשותם. בסופו של הדבר, הידיעה יצאה שקיימנו את האירוע בלי לשתף אותם. הם נפגעו מאוד. אמרתי לבן-זוגי, "אבל לא הייתה לו זכות לדרוש שלא נקיים את הפעילות" ובן-זוגי השיב לי, "בסדר, את צודקת, אבל את רוצה להיות בקשר עם המשפחה שלך? לכי להתנצל." היה לי מאוד קשה, אבל עשיתי כדבריו. והאמת, ראיתי כמה הוא צדק.
ר' מנחם בן שלמה המאירי (המאה ה-13 בפרובנס) פירש את החלק הראשון של משנתנו "עשה רצונו כרצונך, '" לומר שאדם "יעבוד (את ה') מאהבה עד שמרוב אהבה יעשה רצונו." אני לוקחת מדבריו שלפעמים, האהבה שלנו צריכה להתגבר על תחושת הצדק שלנו כדי להתקיים בעולם.
והרעיון הזה מתחבר להמשך של המשנה – "אל תפרוש מהציבור, וכו'". אם אתה רוצה לחיות לבד אז תהיה צודק. אם אתה רוצה לחיות בקשר עם אנשים אחרים – משפחה, חברים, קהילה — אז לפעמים אתה צריך לוותר, לצמצם את הצדק שלך.
זה רלבנטי על אחת כמה וכמה בתקופת השנה הזאת שנכנסנו אליה – חודש אלול, החודש שבו המסורת אומרת לנו להתחיל להתכונן לעשייה של הימים הנוראים – להרהר במעשים שלנו, לבקש סליחה, ולקבוע מטרות לשנה הבאה. נאמר "עבירות שבין אדם למקום יום הכיפור מכפר, שבין אדם לחברו אין יום הכיפור מכפר עד שירצה את חברו." (מדרש ילקוט שמעוני)
אם נוכל לוותר אפילו קצת על תפיסת החשיבות העצמית שלנו ואם נוכל לוותר לאנשים אחרים השותפים לנו בעולם, אולי בסופו של הדבר נקבל יותר. אם אפחית את התחושה של "מגיע לי" אולי זה ירחיב אצלי את ההבנה כמה באמת יש לי. אם אשתדל יותר לתת – מכספי, מזמני, ומצדקתי – אהיה יותר עשירה, מאושרת, ורגועה.
ואלה הרכוש הכי אמיתי וממושך שיש לנו בעולם.
