הלל רואה גולגולת צפה במים. מה פתאום הוא רואה גולגולת צפה על פני המים?! מה קורה כאן? המשנה לא מציינת במפורש שמדובר בגולגולת אדם (אף שמשפט זה יכול, כמובן, להתייחס גם לחיות טורפות, שייתכן וטרפו חיה שרעתה על שפת הנחל), אך פרשנים הניחו שכך הדבר. כך למשל, מפרש ר' עובדיה מברטנורא: "על דאטפת אטפוך – רשע היית ומלסטם את הבריות ומציפן בנהר, ובאותה מדה מדדו לך". והרמב"ם כותב: "הכוונה בזה המאמר, שפעולות הרעות ישובו בראש עושיהם […] ואמרו חכמים: במידה שאדם מודד – בה מודדין לו. וזה דבר הנראה לעין בכל עת ובכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה רע ויחדש מיני החמס ופחיתיותיו – שהוא עצמו יוזק מן הרעות ההם בעצמם אשר חידש, מפני שהוא לימד מלאכה שתעשה נזק לו ולזולתו".
פירושם המילולי של דברי הלל הוא: "על שהטבעת הטביעוך, וסוף מטביעיך יטובעו". הלל נוקט בשיטת "מידה כנגד מידה". בעברית פשוטה: "מגיע לך!".
אני חושבת לעצמי, מה מבטאת תגובה אינסטינקטיבית זו. סביר להניח, שאדם הרואה פתאום גולגולת צפה, מזדעזע כולו, נחרד. לפתע, ללא הכנה וכאילו משום-מקום, נגלית לעינינו גווייה. שלד. אנשים שונים מגיבים באופן שונה על זעזוע כזה. יהיו שיגיבו ברחמים, אחרים – בגועל. דבריו של הלל משקפים רציונליזציה של המראה הנגלה לעיניו, רציונליזציה המשמשת כהגנה מן הזעזוע. בבחינת – אם זה מה שאני רואה, זה מה שצריך היה לקרות. כך צודק וכך נכון.
אני, לכשעצמי, מזדעזעת מן הרציונליזציה עצמה, מראִיית העולם ושיפוטם של אנשים (שלא לומר – בעלי חיים) על פי שיטת "מגיע לך". כך כאשר מוכרת לנו הדמות ש"מגיע לה", ועל אחת כמה וכמה כאשר אנחנו רואים גולגולת בלתי מזוהה. מאין קובע הלל שמדובר בפושע? שמא מדובר בקורבן?! אין כל חמלה בדבריו, אין בהם אפילו תהייה "אִיּוֹבִית" על משמעות הקיום (בשונה מנאומו המפורסם של המלט המביט בגולגולת). בי מעוררת הגולגולת הזו אסוציאציה קשה של "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ". ואכן, היו פרשנים שזיהו את הגולגולת שראה הלל עם גולגלתו של פרעה מלך מצרים. ועל כן אני שואלת את הלל, ואתו את הרבנים והמפרשים שהרבו לצטט משנה זו – היכן חמלתכם?
התורה שבעל פה והתורה שבכתב מלאות ביטויים וגילויים של חמלה. אותה חמלה הנעדרת, למרבה הצער, מן המשנה השישית בפרק ב' במסכת אבות.
