תולדותיו: תנא ממשפחת הכוהנים לבית עזרא הסופר. חי בדור שאחרי החורבן. מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי ומתייחס לבית שמאי. חבר ובר-פלוגתא לרבי עקיבא. בית מדרשו היה בעיר לוד. נקרא בתלמוד הירושלמי בתואר הנדיר "אביהן של ישראל" מוזכר פעמים רבות במשנה וברוב המקרים כשהוא חלוק על רבי עקיבא. סופו, כנראה, בתקופת עשרת הרוגי מלכות.
מיקומן של המשניות המובאות מפיו של רבי טרפון אינו מובן מאליו. זה עתה סיימנו רצף משניות מפיהם של רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו. הפרק הבא פותח בעקביא בן מהללאל, בן זמנו של הלל הזקן. בין סיום רצף הדורות לפתיחת רצף חדש בפרק השלישי מופיעות המשניות שלפנינו ומרמזות על ייחודו של רבי טרפון, העומד לא רק בתפר שבין דור החורבן לדור יבנה, אלא גם בתפר שבין מסורות הלל ושמאי.
לפנינו שורה של מקרים בהם מובאות מפי רבי טרפון עדות ראיה בדבר מסורות כוהניות מימי הבית. לא נוכל לעמוד במסגרת זו על כל מסורת כראוי לה, אך ניתן לראות קו של עמדת קולא כלפי ההלכה הפרושית: תרומה אפשר שתתקבל בידי כל אדם, גם אם אינו מהמקפידים (תוספתא חגיגה ג,לג), כהן בעל מום אפשר שיתקע בשופר (שם ז', טז). זאת ועוד – הפרק הפתיחה הידוע של ברכות מביא עדות אישית מפיו על התנהגות שמותית (כדרך בית שמאי): "אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: אֲנִי הָיִיתִי בָא בַדֶּרֶךְ וְהִטֵּיתִי לִקְרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי וְסִכַּנְתִּי בְעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים. אָמְרוּ לוֹ: כְּדַי הָיִיתָ לָחֹב בְּעַצְמְךָ שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל." (משנה ברכות א',ג'). אין זה המקרה היחידי בו נוקט רבי טרפון בעמדות בית שמאי. עדיין אנו מצויים בשלב איסוף המסורת וגיבוש גוף ההלכות שעתיד לעמוד בבסיס התורה שבע"פ. "עדיין אפשר להופיע כבית שמאי ולהשתייך לבית המדרש, אך רוח חכמים אינה נוחה ממך" (לאו, בנימין, חכמים- כרך ב', משכל, ת"א, 2007, עמ' 111).
אך שלא כרבי אליעזר בן הורקנוס, הדוגמא המובהקת לחכם מבית שמאי שאין דעת חכמים נוחה ממנו, רבי טרפון פתוח ללמידה ולשינוי. הוא מבין שדור חדש של חכמים עולה, המייצג את רוחה המתחדשת של יבנה, וכי עליו להשתלב וללמוד את דרכיה. רבי עקיבא, הצעיר ממנו שנות דור, חונך אותו.
רבי טרפון הינו נצר למשפחת כהונה עשירה ומיוחסת. במהלך חניכותו המבוגרת אצל רבי עקיבא הוא נחשף למצבם של בני העניים ומתפתחת בו רגישות חברתית. קו חן נוסף לדמותו הוא ההקפדה מיוחדת על מצוות כיבוד אם המתוארת באופן חינני למדי הן בבלי והן בירושלמי.
על אף האיזכורים המועטים יחסית, מצטיירת לפנינו דמותו של מנהיג מתון ואהוד המשלב מסורת וחידוש, הליכות אצולה ופתיחות חברתית. ייתכן שבשל כך מכתיר אותו התלמוד "אביהן של כל ישראל" (ירושלמי יבמות ד יב)
בשתי המשניות המובאות מפיו של רבי טרפון במסכת אבות חוזר מושג ה"מעשה". לפרשנים המסורתיים ברור כי המעשה הראוי הינו תלמוד התורה. ברוח זו מפרש ר' שימחה מויטרי (תלמידו של רש"י, מחבר מחזור ויטרי, המאה 11-12, צרפת): "והמלאכה של תורה מרובה – אי אפשר לשנותה בימי חייו אלא אם כן דוחק את השעה. לפיכך ישתדל לעסוק בתורה כמה שיוכל,כדי שיטול הרבה,לפי מהשהיא מרובה שכרה הרבה. והפועלים עצילים – ואין לומדין תדיר."
פרשנות זאת אין ספק שעולה בקנה אחד עם ערכי בית המדרש ולימוד התורה. אך האם רבי טרפון, הלהוט ומחוייב ל"מעשה" ול"מלאכה", היה גורס כך? מסורת מעניינת מובאת בשמו:
וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה (בבלי, קידושין מ', ע"ב)
הכינוס בעליית בית נתזה הינו רגע דרמטי בתקופה האמורה, בו מוכרעים גבולות המותר והאסור מבחינת מוות על קידוש השם. דווקא רבי טרפון הוא המביע את העמדה כי המעשה חשוב מהתלמוד, בעוד רבי עקיבא – העתיד למות על דבקותו בתלמוד התורה – גורס כי זהו העיקר, וגדול התלמוד מהמעשה. האם שיכנעו דברי המורה הצעיר את התלמיד הזקן?
מתי בעצם נאמרת משנה זו? המשניות המשוייכות לחכמים דרכן שהן מאירות היבט או אירוע שהיה מרכזי בחייו של החכם האמור. רבי טרפון היה מאותם בודדים שראו הן את חורבן הבית והן את שורת האסונות סביב מרד בר כוכבא. מסורת המובאת באיכה רבה מונה אותו בין הרוגי מלכות, מסורות אחרות טוענות כי נמלט עם פרוץ המרד. כך או אחרת, כל שהיה חייו ועולמו חרב, ולא פעם אחת אלא פעמיים. ניחא כשהיה צעיר – עוד היה רבי יוחנן והייתה יבנה. לאחר מכן, כשבגר באו שנותיו עם רבי עקיבא, עליו אמר: " כל הפורש ממך כפורש מן החיים". כלום אין רשאים אנו לשער שרבי טרפון הלך בעקבות רבי עקיבא באמונה ובתקווה לגאולה ממשית ומיידית? כלום אין אנו רשאים לשער את עוצמת ההלם, הכאב וההתפכחות עם חורבן המפעל לו הקדיש את חייו – כינונה של יהדות ארץ ישראל לאחר המרד הגדול?
וכך – מה אנו למדים משתי פסקאות נחרצות אלו, החותמות את הפרק השני במסכת אבות?
חיי אדם – מה הם? יום קצר. המעשה שיש לעשותו – המלאכה עצמה, ולאו דווקא התלמוד אודותיה – אין לה סוף. העם האמור לעסוק במלאכה הגאולה – נירפים הם. ואיזהו שכר גדול משכרה של הגאולה? ומי כבעל הבית "עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" (שה"ש ב', ט)? מי כבעל הבית "דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי" (שה"ש ה',ב')? כלום אין זה לימודו של רבי עקיבא? הלא "כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים" (ידים פג, מה)…
ומה אירע? אירע שהכל חרב ויש להשלים עם מציאות זו. אירע שעשינו כל שיכולנו וכניראה שלא עלינו המלאכה לגמור. כעת, בזיקנתנו, זאת נחמתנו בעוניינו שלא בטלנו מהמלאכה, באשר מילאנו חובתנו לישראל, לאלוהים ולגאולת העולם.
אולי לבסוף צדק עקיבא. על פי התלמוד – השכר. אולי מוטב היה לו למדנו יותר ועשינו פחות. בעל המלאכה ישלם שכר פעולתנו. זה העולם, אשר אין בו יותר רבי עקיבא – כולו כפרוש מן החיים, ומה תקווה נותרה לשכר? הלא בעיננו נוכחנו שכל שכר לא יבוא בזה עמק הבא הקרוי חיים. מה נותר, אם כן, זולת האמונה בעתיד לבוא?
כנביאי הכתב לפניו, שלא ראו תכלית בזמנם ולפיכך השליכו את חזון הגאולה לאחרית הימים, כך רבי טרפון. רבות ראה בחייו. זו המלאכה- אין לה גמר. אתה – אינך בן חורין. אין לדעת מה השכר הצפוי, אך – בין אם נולדת מיוחס כטרפון או עם הארץ כעקיבא – שכרך על פי תורתך יקבע, ונאמן הוא בעל המלאכה שישלמו.
