תולדותיו: בעל משנה זו הוא ר׳ אלעזר בן ערך (המאה ה1 לסה״נ). למרות שהוא נזכר בפרקנו (משניות ח׳; ט׳) כבחיר תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי = ריב״ז ותכונתו ״מעין המתגבר״, רק מעט מדבריו נותרו. שני הסברים ניתנים לכך. מסופר שכשחבריו שעברו למושב הסנהדרין ביבנה, הוא העדיף לקבוע את מושבו באמאוס (היום פארק איילון-קנדה שבאזור לטרון, ונחזור לכך בסיום). הסבר נוסף הוא שנפטר בגיל צעיר משאר חבריו (לפי תוספתא נדרים פ"ו).
מתוך הפרשנות: משנתנו מפורסמת במשפט ״דע מה שתשיב לאפיקורוס״ שמקובל לצטט כהמלצה במערך ההגנה היהודי. שקידה בלימוד ואמונה בשכר ועונש אין צורך לפרשם, אך מה חשיבות אפיקורוס? בכך התמקדו המפרשים. אפיקורוס מוזכר במשנה סנהדרין כאחד שאין לו חלק לעולם הבא. סנהדרין צ״ט ע"ב מתלבט מי הוא אפיקורוס. רב ור' חנינא מציעים שמדובר באדם שמבזה תלמידי חכמים. הגמרא מוסיפה שמדובר במי שמגלה פנים בתורה, רש״י מפרש – כופר במה שכתוב בתורה. הרמב״ם בפירושו מסכם וכותב: ״מילת אֶפִּיקוֹרוֹס היא ארמית, עניָנה מי שמפקיר ומבזה את התורה או לומדיה. ולפיכך קורין בזה השם כל שאינו מאמין ביסודי התורה, או מי שמבזה החכמים או איזה תלמיד חכם שיהיה או רבו." מאז ימי התלמוד ועד ימינו האפיקורוס נתפס כמופקר וכופר ולכן כמי שמתקיף את האמונה.
פרשנים מודרניים, אביגדור שנאן ואחרים מצביעים על קיומו ההיסטורי של פילוסוף יווני בשם אפיקורוס שלימד באתונה במאה השלישית לפנה״ס וממשיכיו נקראו ״אפיקוראים״. שיטתו עסקה באושר כייעודו של האדם ויצירת הרמוניה שבין הגוף והשכל. על השאלה מדוע דווקא אפיקורוס נחשב למאתגר, למרות שלא התנגד לאמונה ואף לא הטיף לחיי הפקרות עונה שנאן שיתכן ונתפס ככזה בעיני הציבור. יהודה ליבס אינו מקבל דעה זו וטוען שלפחות בתקופתו של ר׳ אלעזר עדיין היה ברור שאין בתורה האפיקוראית שום פגם מוסרי ולא כפירה באלים (פרט להשגחה פרטית). ליבס מציע לזהות את אפיקורוס עם מלאך ששופט את האדם בדרכו האחרונה ומייסר את הנפש אם אינה משיבה כראוי לשאלותיו. הצעתו של ליבס, אף שהיא מרחיקת לכת, עונה היטב על הקושי לחבר את חלקיה של המשנה. מדוע ללמוד? כדי לענות על שאלות מלאך החבלה ואז לזכות בכניסה לעולם הבא.
התייחסותי: על פי העדויות שכבר הזכרנו, לר׳ אלעזר ביוגרפיה מיוחדת שיתכן ויש בה להציע פירוש חדש למשנה זו. פרשנות כזו שתענה על חיבור חלקי המשנה והאתגר האפיקוראי. כאמור, האפיקוראיים לא היו כלל הכופרים האולטימטיביים. יתכן שאף להפך מכך, היו דווקא הקרובים המאתגרים. הצורך בתשובה לאפיקורוס דומה לחלק מהלכות הכשרות שנוצרו כדי להבדיל בין הקהילה הרבנית והמינים (סוג של יהודים – הנוצרים הקדומים). למעשה, את הכופרים אין צורך לתקוף ואף טעון מן התורה לא יועיל להם. מבחינה רוחנית הצורך עולה דווקא מן הדומים.
ר׳ אלעזר היה ״מעין מתגבר״, יצירתי ועצמאי בדרכי הלימוד כמו גם במחשבתו. עדות לכך נתנת בסיפור על חמשת תלמידי רבן יוחנן בן זכאי שבאו לנחמו לאחר מות בנו (אד"נ נוסח א׳ י״ד). ארבעה מהם אינם מצליחים מכוון שדבריהם מוסיפים עצב בהזכירם את צערם של אדם, איוב, אהרון ודוד במות ילדיהם. ר׳ אלעזר מצליח לנחם מכוון שהוא מתמקד בהצלחתו של האב לגדל את בנו כתלמיד חכם שלא חטא. לא מן הנמנע שגישתו של ר׳ אלעזר אפיקוראית, בשלילת צער המות והתמקדות במהנה.
ר׳ אלעזר גם ייחודי באורחות חייו. כשחבורת התלמידים הנהיגה את העם מיבנה הוא העדיף להימנע מן הפוליטיקה והרבנות ביבנה ובחר בפארק נופש – בגנים שבאמאוס ״מקום יפה ומים יפים ונאים״ (קהלת רבה ז׳ ז׳; אד״נ נוסח א׳ י״ד; שבת קמ״ז:). מעניין לציין שהאפיקוראיים נקראו גם בכינוי ״הפילוסופים של הגן״. בית ספרו של אפיקורוס באתונה היה ממוקם בתוך גן רחב ידיים שבו גם התגוררו התלמידים. בנוסף, התורה האפיקוראית המליצה על הימנעות מפעילות ציבורית כדי להתמקד בהשגת הבריאות והאושר האישי.
למעשה, אנו יכולים לראות בר׳ אלעזר את הדוגמא הקרובה ביותר לאפיקוראי בתוך מחשבת חז״ל. משנתנו שמובאת בשמו מסבירה למעשה את ההבחנה הדקה שהוא עורך בין הערכים האפיקוראים והרבניים. השקידה על לימוד התורה היא העיקר (להבדיל מן העסקנות הציבורית) והיא זו שבידה להביא להרמוניה שבין הגוף והשכל. עם זאת, אין תכליתו של הלימוד רק למען אושרו של האדם אלא נובעים מהדרך שמצווה על ידי האל. דרך שיש בה אף השגחה פרטית, שכר ועונש. בכך ממליצה משנתנו להתקרב לאפיקוראות ולדעת להשיב על המבדיל הדק בינה לבין היהדות הרבנית.
