פעמים אינספור יצאתי מהבית בתחושה, בביטחון, שהיום יש לי כל הסיבות בעולם להיות רגועה וטובת לב, שום נהג ושום עומס תנועה צפוי או בלתי צפוי לא יוציא אותי משלוותי. להפך, אם מישהו יעקוף היום את התור מימין, אני משננת לעצמי, אני אחייך אליו ואאחל לו מעומק ליבי יום טוב. הרי בכך אני לא רק משפרת את היום שלו, אלא בעיקר את שלי, כלומר, יש לי כל הסיבות שבעולם לשמור על רוח טובה.
במבחן המציאות השכנוע העצמי לשמור על שוויון נפש אכן צולח. השאלה היא רק שאלה של זמן: לכמה זמן. כמה זמן מצליחה הרוח הטובה והחיוכים להחזיק מעמד עד שאת מקומם תופס תסכול, רטינות מתחת לשפה ולא פעם גם קללות (בלחש או בדממה דקה וקפוצת שפתיים).
"עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" כנאמר באיוב כה, אנו חוזרים ומשננים בחתימתה של תפילת הקדיש, "הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", והבקשה החוזרת ונשנית, העקבית, העיקשת שלנו לשלום עלינו תופסת מקום כה משמעותי וחשוב, שלרוב איננו מתעכבים על הצורך התמידי של השוכן במרומים לעשות שלום קודם כל במרומיו. 'עושה' בלשון הווה – לא פעם אחת ולתמיד, אלא כמשימה ומלאכה מתמשכת של עשיית שלום. אם במרומיו צריך עדיין לעשות שלום – מה אצלנו?
שאלה זו מציבים חכמי מדרש רבה במלוא חריפותה:
"גדול שלום, מה אם העליונים שאין להם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות ולא מצוות וריבות ולא מחלוקת ולא עין רעה צריכין שלום, וזהו שכתוב: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו' (איוב כה) התחתונים, שיש בהם כל המדות הללו, על אחת כמה וכמה!"
השלום בקרב ה'תחתונים' צריך, אם כך, לקחת בחשבון מכלול מורכב של רגשות, מידות ומצבים אנושיים: שנאה, קנאה, תחרות ומחלוקת, על מנת לפלס בתוכם נתיב של פיוס, של השלמה, של שלום. זוהי מלאכה מורכבת, הדורשת עשייה, אקטיביות: "עושה שלום.. הוא יעשה..".
כיצד עושים שלום?
ממנו במרומים אנו מבקשים לא פעם ש'יפרוש עלינו סוכת שלום'. במקרה כזה לא נותר לנו אלא לעודד את עצמנו למצוא לנו מקום ולהסתופף תחת סוכת השלום הזו.
אך נותרת על כַּנָה השאלה אם וכיצד יכולים אנו, היושבים כאן, עלי אדמות, לעשות שלום.
משנה אבות בוחרת בדוגמה של אהרון הכהן ומשיבה: לאהוב שלום ולרדוף שלום.
מה ההבדל בין השניים? גם כאן תשובה מן המדרש ויקרא רבה פרשה ט (ובעקבותיו התלמוד הירושלמי ורש"י): 'בקש שלום ורדפהו' (תהלים לד) 'בקשהו' – למקומך 'ורדפהו' – למקום אחר.
לאהוב, לבקש – זה עבור עצמנו: בקשה לחיות מתוך תחושת פיוס, שלוות נפש, איזון פנימי, אולי אפשר אף לומר – שוויון נפש (במובן הטוב, לא במובן של אדישות וחוסר איכפתיות).
אבל מה עם אחרים? איך אפשר להדביק את האחרים (למשל הנהגים האחרים על הכביש שאולי גם הם יצאו מן הבית בהחלטה דומה לשלי) באהבת שלום ובמאמץ מתמשך לבקשו?
בפירושו למשנה אבות ולפסוק מתהלים לד' 'בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ' מביא אבות דרבי נתן דוגמאות להתנהגותו של אהרון המוכיחה את רדיפת השלום שלו, בין איש לעצמו ובין איש לשכנו ולאשתו.
האופן שבו פועל אהרון בזירה הפרטנית, על פי אבות דרבי נתן, היא בכך שהוא מסביר פנים לעבריין, נותן לו שלום, מדבר אליו במאור פנים ומול מתקפת מאור הפנים הזה האדם מרגיש צורך לתקן דרכיו.
ברמת יחסים בין אדם לאשתו ולשכניו, אהרון מוסר לכל אחד מן הצדדים שהשני מבקש להתפייס, ובכך מצליח להתגבר על מטען הכעסים והטענות ההדדיות.
הסיפורים הם מופלאים, עד שאני מוצאת אותם מאתגרים מידי עבורי, מרגישה שהם מעט 'במרומיו'.
את הדרכים לעשיית שלום אני גוזרת מהמשך המשנה הן: אהבת בריות, קרבה ולימוד.
והנה דוגמא שיש בה משלושת המרכיבים הללו:
אפתח ואומר שניים ממעוררי הכעס הגדולים (לפחות שלי) בנהיגה הם נהגי משאיות שמנסים לעקוף משאית מתחרה שנוסעת במהירות חמישה קמ"ש לאט מהם, והשני – מכוניות לימוד נהיגה.
לדבר הראשון לא מצאתי עדיין מזור, אבל לגבי השני הצלחתי להגיע לשיפור ניכר. זה קרה בתקופה שבה בני, איתמר, התחיל ללמוד נהיגה. התגובה האוטומטית שלי כשנסעתי מאחורי רכב לימוד נהיגה היתה כמובן לחשוב איך לעקוף במהירות שתפגין את חוסר הסבלנות שלי ואולי אף להדֵר ולצפור, כדי להפגין את חוסר הנחת שלי, אבל פתאום עצרה אותי המחשבה שאולי הנהג הלומד הוא איתמר, וכאן הפכתי אם לא לרודפת שלום אז לפחות למבקשת שלום. התגובה שלי התמתנה פלאות: המתנתי להזדמנות מתאימה לעקוף וגם אז לא חלפתי על פני המכונית בשעטה מזלזלת אלא בהתחשבות.
לשמחתי המחשבה הזו עדיין מחזיקה מעמד, למרות שאיתמר כבר עשה רישיון ואפילו השתחרר מהצורך המעיק לקבל אותנו כמלווים. ואולי זו הוכחה קטנה לכך שאהבת בריות, רגשי קרבה לזולת ואהבת לימוד (גם אם נהיגה..) אכן יש בהם לגבור ולו במעט על כל המידות שמזכירים חז"ל – קנאה, שנאה, תחרות ומחלוקות, ולעמוד לצידנו במשימה המתמשכת והמתמדת של בקשת שלום.
