תולדותיו: יוסי בן יוחנן בן הדור שלפני נצחון החשמונאים. היה אב בית הדין הראשון בתקופת הזוגות שותפו להנהגה היה יוסי בן יועזר. למד אצל שמעון הצדיק ואנטיגונוס איש סוכו.
מתוך הפרשנות המסורתית: לעניין אל תרבה שיחה: אברבנאל – היות ועיני נשים צרות באורחיהם אל לו לאדם להתייעץ עם אשתו בעניין הכנסת אורחים. המאירי – יש מקום לדבר עם האשה בעניין צרכי הבית, בכלליו ובפרטיו וענייני הוצאותיו… שהם דברים הצריכים ואין הדבר גורם רעה… אבל הזהיר על הדיבור שאין בו צורך.
התייחסותי: אנו שבים ופוגשים את נושא השיחה עם האישה בציטוט הבא מדברי הגמרא: רבי יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא. אשכחה לברוריה. אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? אמרה ליה: גלילי שוטה! לא כך אמרו חכמים – 'אל תרבה שיחה עם האשה'?! היה לך לומר –"באיזה ללוד?"! (בבלי, עירובין נ"ג, ע"ב) תרגום: רבי יוסי הגלילי היה הולך בדרך. פגש את ברוריה. אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? אמרה לו: גלילי שוטה! לא כך אמרו חכמים – 'אל תרבה שיחה עם האישה'?! היית צריך לומר – "באיזה ללוד?"! [חבל על המילים! אם מספיקות שתי מילים, למה להשתמש בארבע?! – ג.ס.]
ברוריה מכוונת, כמובן, למשנתנו בה נאמר במפורש מפיו של יוסי בן יוחנן – "אל תרבה שיחה עם האישה"
עוד נשוב לברוריה. בינתיים, כדאי לשים לב, כפי שמצביע פרופ' אביגדור שנאן, שגם למשנה זו, כמו לקודמות לה וכמו לרוב המשניות בפרק א', שלושה חלקים (א. שנאן, פרקי אבות – פירוש ישראלי חדש, הוצ' ידיעות אחרונות, ירושלים, 2012):
יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה,
וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ,
וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה.
מכאן מסיק שנאן, כי האיסור שלא להרבות שיחה עם האישה נוגע לעניין הראשון – אם ביתנו פתוח לרווחה והעניים הם בני-בית, מאליו מובן שיבואו בו גם נשים זרות, ומפאת הצניעות יש להשתדל שלא להרבות בשיחה איתן. משיחה כזו, יש לחשוש, תתפתח אינטימיות שתעמיד במבחן את נכונותם של אנשים לפתוח את בתיהם בפני זרים (או ליתר דיוק – בפני זרות, אף אם הן נזקקות).
עוד מוסיף שנאן, כי שני הסעיפים הבאים במשנה לעיל (המסומנים במספרים (2), (3)), הן תוספות מאוחרות, בבחינת שני רבדים שנוספו רובד על גבי רובד, ואכן אינם מופיעים בחלק מן הגרסאות המוקדמות של מסכת אבות. כלומר – מה שהתחיל כחשש מפני יצירת אינטימיות עם נשים זרות, הפך ברבות השנים להנחיה שעדיף, ככל האפשר, להימנע משיחה עם אשתך.
על דבריו המעניינים של שנאן יש להעלות תהייה אחת – אם אכן (על פי ההיגיון התוכני והמבני) "האישה" היא אישה זרה, מדוע היִדוע? מדוע לא נאמר "נשים"? דומה, כי ההשלמה המתבקשת היא: "אל תרבה שיחה עם האישה [שלך]".
נראה לי, כי אף אם אכן בנויה משנה זו משלוש שכבות כרונולוגיות זו על גבי זו, כבר בשלב מוקדם פֵּרשו רבנינו את חלקה הראשון עם ההשלמה שלעיל – האישה [שלך]. לכן נאמר – "באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו".
והנה, כמו במקרים רבים אחרים, אנו מוצאים כי דבריהם של חז"ל אינם הומוגניים, וכי דעות רבות ומנוגדות חוברות להן יחד. ולענייננו – היו שחלקו על דעה זו, הקובעת כי אסור לחכמים (ולגברים בכלל) להרבות שיחה עם נשים.
דוגמא לכך הוא סיפורם המאלף של רבי חייא בר אָשי ואשתו. אשתו של רבי חייא מתחפשת לחרותא הזונה הידועה, על מנת למשוך את תשומת לבו. רבות נכתב על סיפור זה. אעיר כאן רק כי זהו סיפור המדגים היטב את מחירו של חוסר תקשורת בין בני זוג, חוסר תקשורת המביא לעגמת נפש גדולה ולמותו של רבי חייא.
אז מהי השורה התחתונה – מותר או אסור להרבות שיחה עם האישה? נראה לי, שעל אף ש"אמרו חכמים" שגבר המרבה שיחה עם האישה "סופו יורש גיהינום", גם הם עצמם לכל הפחות מתלבטים בסוגיה זו, שלא לומר מגחיכים אותה. והראיה – דבריה של ברוריה בתחילת מאמר זה. הגדילו חז"ל לעשות. לא פעם הם בוחנים את עצמם ואת פסיקותיהם מבעד לעיניו של "הזר" – זה הנמצא מחוץ למעגל לומדי התורה (הפילוסוף, המטרוניתא, העבד, ואפילו ברוריה). מפיה של ברוריה אנו מבינים ומבינות, כפי שהבינו אף חז"ל, כמה מגוחכת, בלתי אפשרית, ואף הרסנית הקביעה כי "כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ […] וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם".
די לנו בהשתקת נשים. די לנו בהשתקת כל מי שקולו מאיים עלינו. ההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו, כי הקול ישמע, בסופו של דבר, וכי עולם וחברה המאמינים בהשתקה – יוצרים במו-ידיהם מציאות שכולה גיהינום עלי אדמות.
