רבן שמעון היה אדם בעל ענווה. כך נראה בעיניי דרך האמירה שלו 'כל ימי גדלתי בין החכמים'. הוא הרי נשיא ובכל זאת גם בעת נשיאותו הוא מרגיש שהחכמים סביבו מסייעים לו ויש לו עוד מה לגדול.
מפיו של בעל ענווה אכן מתאימות אמירות אשר עוסקות בלעשות את ולא לדבר על. למשנה זו שלושה חלקים או שלוש אמירות וכולן קשורות בצורה זו או אחרת בהמלצה לא לדבר. בהמשך מסכת אבות בפרק ג, משנה יג רבי עקיבא אומר כי 'סייג לחוכמה שתיקה'. גם במשנתנו רבן שמעון מחבר בין חוכמה לשתיקה. הדרך להביע חוכמה בין אם יש לך אותה ובין אם לאו היא בשתיקה. אני מבקש לעדן או לרכך את דבריו של רבן שמעון. כאשר צריך לדבר, אסור לשתוק. עת לחשות ועת לדבר אומר קהלת. אך נדמה שאחרי הכל יש כוח אדיר וחוכמה גדולה בשתיקה. לא להגיב מיד, לחשוב מה ראוי להיאמר ומה לא. הרמב"ם בפירושו למסכת אבות כותב הרבה על משנה זו ואף מתנצל על כך שהאריך בדברים [מעניין שעשה זאת בדיוק במשנה המורה לעשות אחרת] ועוסק בעיקר בהגדרות של סוגי דיבור: עם תועלת, מעט תועלת, ללא תועלת ועוד. כאשר קוראים את דברי הרמב"ם בהחלט מקבלים תחושה שגם אם לא נכון לשתוק כל הזמן, בהחלט כדאי לדבר פחות ולחשוב על מה לדבר וכיצד. ואכן לאורך כל משנה זו ניכרת הגישה המעודדת את האדם לא להרבות בדיבורים. גם רבן שמעון שגדל בין תלמידי החכמים ובוודאי שמע דברי חוכמה סבור שאחרי הכל עדיפה השתיקה.
העיקר הוא לא הדיבור אך חמור מכך כאשר הופכים אותו לעיקר ומרבים בו, אז הוא ממש מביא לחטא. ר' חיים מוולאז'ין בפירושו "רוח חיים" למסכת אבות, , מבהיר בעזרת אבות דרבי נתן שעניין זה למדנו מאדם הראשון וחוה. אדם הראשון הוסיף מדעתו לחוה את איסור הנגיעה באילן בנוסף לאיסור האכילה. במקרה שכזה כל המוסיף גורע. הוספת הדברים היא היא שמביאה לחטא. אין להוסיף איסורים ודיבורים על איסורים. יש להרבות בעשיית טוב ודיבורים שקטים.
דרשות זה יפה, דרשנות זה מועיל אך עיקר העיקרים – המעשים.
