מפתיע לשמוע את האמירה הזאת דווקא מפיו של שמאי הקפדן. "עשה תורתך קבע" –ברור. "אמור מעט ועשה הרבה" – בסדר. אבל "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות?" – הרי ידוע לנו ממסכת שבת כי שמאי לא רק גער במועמדים שבאו להתגייר לפניו והרגיזו אותו בשאלות קשות, אלא אף נהג לדחוף אותם באמת הבניין שהייתה מצויה בידו בזכות מקצועו. אז כיצד ניתן להסביר את הקריאה הזאת שלו להיות נחמד עם כולם? האם אנו עדים לסתירה ברורה בין דבריו לבין מעשיו של שמאי? או אולי עורך המשנה טעה וייחס לו את אמירתו של הלל הענוותן – בר-פלוגתא הנצחי שלו?
ניתן להסביר את הסתירה הזאת בשתי דרכים. קודם כל, ייתכן ושמאי לא היה כזה קפדן, מחמיר ורגזן, כפי שהוא מצטייר במסורת התלמודית. אנו אוהבים דיכוטומיות, אבל המציאות היא בדרך כלל מורכבת יותר משחור-לבן. זאת הטענה המרכזית של י' בן-שלום, מחבר הספר "בית שמאי". לדבריו, דמותו הקפדנית של שמאי עוצבה על-ידי אמוראים מאוחרים כחלק מתהליך חינוכי שנעשה באמצעות סיפורי החכמים. מסכת עדויות מונה 30 מקרים בהם דווקא הלל היה המחמיר ואילו שמאי הקל, אבל אין בכוחם לשנות את התדמית הקשוחה שנוצרה לו.
אך ניתן להציע הסבר נוסף. לרבי נחמן מברסלב מיוחסת אמירה מפורסמת "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", וכך נוהגים חסידיו עד עצם היום הזה. הכיצד? הרי ידוע שרבי נחמן היה בעל נטיות דיכאוניות. יש לי תשובה אחת: רבי נחמן ניסה לשכנע את עצמו. וכך אנו קוראים בהמשך פרקי האבות: "איזהו גיבור? הכובש ת יצרו" (ד, א). החכמים שלנו כולם היו גיבורים. ואם לא הצליחו, לפחות ניסו להתגבר על יצרם. כך רבי נחמן, כך גם שמאי הזקן. הרי בסופו של דבר, כל מה שאנחנו אומרים, קודם כל אנחנו אומרים לעצמנו. וכך אומר שמאי הזקן: "כולם זקוקים לחום האנושי, היו נחמדים לכולם, אל תפנו גב, אל תהיו אדישים". כפי שאנו למדים מן המשפט הידוע "לעולם יהא האדם ענוותן כהלל ואל יהיה קפדן כשמאי", זה לא תמיד הלך לו, אבל את הציווי הזה הוא השאיר לנו, ליורשיו. הבה ונשתדל לקיימו. וכיוון שנאמר גם: "אמור מעט ועשה הרבה" נסתפק בדברים אלה. הרי המטרה האמיתית של הלימוד היא המעשה.
