איש אחד נכנס למשרדו של עורך דין…; רבות הבדיחות על חשבונם של עורכי דין, ומותר להודות שבמקרים רבים עורכי-דין "הרוויחו" אותן ביושר. הביקורת המקובלת על עורכי הדין נסבה על היותם כאלה ש"אין להם אלוהים" וכי המניע היחיד לפועלם הוא בצע כסף: בעבור שכר טרחה נאה יהיו עורכי דין נכונים לייצג בלהט כל עמדה, תהא זו גם הנלוזה ביותר. על כן אין-תמה שיהודה יהודה בן טבאי מורה שלא להידמות לעורכי הדין מן הסוג הנזכר.
ואולם בשורש הביקורת על עורכי הדין עומדת שאלת היחס בין עורכי-דין לבין האמת והצדק; האם ועד כמה נושאים עורכי דין בשליחות האמת למען הגשמת הצדק- או שמא נאמנותם הבלעדית של עורכי הדין היא ללקוח שמיטיב לשלם להם.
כשמפנה יהודה בן טבאי את הוראתו אל השופט היושב בדין, דרישתו מובנת מאליה שהרי על השופט לשפוט דין צדק ואמת ועל כן גם מחויב השופט לשמור על אובייקטיביות ולהמנע מלסייע לצד זה או אחר במשפט. ואולם הנחייתו בן טבאי אינה מצטמצמת לממלא תפקיד שיפוטי פורמאלי בלבד אלא חלה על כל מי שנדרש להכריע בעניין כלשהו. הנחייתו של יהודה בן טבאי מופנית לכולנו שהרי כולנו נדרשים להכריע כל הזמן בבית משפט של החיים: אני הוא השופט הבלעדי שמעניק ערך אמת/שקר טוב/רע יפה/מכוער לעובדות, טענות וערכים בחיי; אני זה שגוזר דינם של הסובבים אותי ובמיוחד אני הראשון שגוזר את דיני.
נשאלת השאלה מה פסול מוצא בן טבאי בכך שבעת שעלי להכריע בדבר מה יהיו מעיניי נתונים לייצג את אינטרסים צרים שלי בלבד מבלי להביא בחשבון צדק או אמת כלליים? מדוע אין זה ראוי שאתפוס מראש צד ואהיה כ"עורכי הדיינין" שלי עצמי?
בן-טבאי לא בהכרח פוסל את פועלו של עורך הדין. תפקידו של עורך הדין חשוב לקיום הליך משפטי תקין: הוא מסייע למתדיין לעמוד על האינטרסים שלו ובכך יכול עורך הדין להועיל לבית המשפט השואף להוציא מתחת ידיו פסק דין מאוזן וצודק. אך תנאי לכך שתרומת עורך הדין תהא ברוכה: כאשר הכוחות הטוענים בבית המשפט הינם שקולים. במקרה זה התנצחות בעלי הדין בסיוע עורכי דינם מחדדת את תהליך בירור האמת. ואולם כאשר לצידו של מתדיין אחד מתייצב עו"ד מן השורה הראשונה ולצידו של המתדיין השני ניצב עו"ד זוטר, כי אז מעורבותו של עורך הדין המהולל תגרום דווקא להטיית הצדק.
הגמרא (כתובת נ"ב ע"ב) מספרת על ר' יוחנן שבאו אליו קרוביו שנדרשו לזון את אשת אביהם האלמנה אשר נזקקה לרפואה. ייעץ להם ר' יוחנן כיצד עליהם לנהוג על מנת שיוכלו להימנע מלשלם את דמי רפואתה. הכתוב ממשיך ומספר על כך שר' יוחנן הצטער על דבריו באומרו:"עשינו עצמינו כעורכי הדיינין…". ר' יוחנן, בכוחות לא שקולים, גרם בעצתו המפולפלת לתוצאה לא צודקת.
כאשר "המשפט" מתנהל ביני לביני, ואני נוהג "כעורכי הדיינין", משמע שדעתי מוטה מראש בשל דעה קדומה ואינני יכול לבחון את העניין במאזניים של צדק; הדיון כבר הוכרע עוד לפני שהתחיל. אך אם חפץ אני בדין צדק מן הראוי להתרחק מהתבוננות חד צדדית, צרה בהכרח- עלי להמנע מלעשות עצמי כעורכי הדיינין.
ממשיכה המשנה:"… וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים". בן טבאי אומר כי בשעה שברצוני לשפוט את עולמי, עלי להמנע מלעשות "הנחות" לטענות השונות העומדות בפני; עלי להתייחס עליהן בחשדנות כאילו היו רשעות; עלי להטיל ספק, להרהר ולערער אם חפץ אני לשפוט בצדק.
הנחייתו האחרונה של בן טבאי היא אולי החשובה מכל השאר: משהכרעתי את הדין, אני נדרש להניח לטענות, להרפות ולא להמשיך ולהתבלט בשאלה האם הכרעתי היתה נכונה. הטענות כאילו נדרשות לקבל את הדין ולהרפות ממני ואני נדרש להתפייס עימן, שכן חיבוטי הנפש שבדיעבד הם מייסרים ובמקרים רבים אינם מועילים.
הרב עו"ד ישי רון היה בעבר רבה של קהילת ידיד נפש בכרמיאל ועוסק כיום בעריכת דין וגישור.
