הרב סילבר היה אחד מראשי היהדות הרפורמית ונציגה הבכיר של התנועה הציונית בצפון אמריקה. קשריו עם גורמי ממשל בארה"ב וברחבי העולם, מנהיגותו וכושרו הרטורי הרימו תרומה של ממש בקידום היעדים המדיניים של התנועה הציונית בשנים שלאחר השואה. הרב סילבר ייצג את התנועה הציונית בדיון הראשון של עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט והקמת ועדת אונסקו"פ בחודש מאי 1947. הרב סילבר נפטר ב-28 נובמבר 1963 – שש עשרה שנים לאחר אותו יום גורלי בעצרת האומות המאוחדות.
דבריו של הרב סילבר לפני עצרת האומות המאוחדות, ששזרו לכל אורכם את השקפתו הציונית עם תפיסת עולמו הפרוגרסיבית ואמונתו הדתית העמוקה, ראוי ויהדהדו גם היום, בהקשרה של מציאות החיים הישראלית:
"…ראוי כמובן שיהא ברור- ואני מצטער שהודעות שנמסרו בימים האחרונים מפי נציגים מסוימים עשויות לבלבל מה שראוי שיהיה ברור- שבדברנו על מדינה יהודית אין אנו מתכוונים למדינה גזענית או למדינה תיאוקרטית. אלא למדינה שתהא מיוסדת בשיוויון מלא ובזכויות מלאות לכל יושביה בלי להפלות בין דת לדת או בין גזע לגזע, ובלי השתררות או השתעבדות…"
הרב סילבר נולד ב-1893 בליטא למשפחה יהודית מסורתית. משפחתו היגרה לניו יורק בשנת 1902, ובעיר זו הוא בילה את רוב שנות ילדותו, תוך פעילות מגיל צעיר בארגונים ציוניים בניו יורק. בשנת 1915 הוא הוסמך כרב רפורמי על ידי ההיברו יוניון קולג' סינסנאטי. לאחר שנתיים בהן כהן כרב במדינת מערב וירג'יניה התמנה סילבר לרבה של קהילת "תפארת ישראל" בקליבלנד, שם שימש ברבנות במשך שנים רבות. במקביל לתפקידיו המקצועיים כרב קהילה הוא היה מעורב בהקמת ארגונים ציונים חשובים כמו המגבית היהודית המאוחדת (United Jewish Appeal) ושימש כנשיא המגבית המאוחדת למען פלשתינה (United Palestine Appeal). בין השנים 1947-1945 כיהן סילבר כנשיא איגוד הרבנים הרפורמים בצפון אמריקה, ובמקביל שמש כנשיא הארגון הציוני האמריקאי (ZOA). במהלך כל שנות פעילותו, זהותו הציונית וזהותו הרפורמית, נשזרו זו בזו והיו למעשה בלתי נפרדות.
בשנת 1947 הגורלית נבחר סילבר לשמש כיו"ר הנהלת הסוכנות היהודית בארה"ב ובכך נהיה בפועל לנציגה הבכיר של התנועה הציונית בצפון אמריקה ובפני המוסדות הבינ"ל ובראשם האו"ם. בתפקידו זה הוביל סילבר קו ממלכתי ומאחד, שהתעלה מעל המחלוקות הרבות בין החוגים והמפלגות הציוניים השונים.
באביב 1947 פתחה העצרת הכללית של האו"ם במהלך לבחינת מעמדה של ארץ ישראל עם החזרת המנדט שקבלה הממלכה המאוחדת מחבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה. מתוקף תפקידו כנציגה הבכיר של הסוכנות היהודית ייצג הרב סילבר את התנועה הציונית בדיון הראשון שהתקיים בעצרת בחודש מאי. בעקבות דיון זה הוקמה ועדת אונסקו"פ אשר גבשה את תוכנית החלוקה שאושרה לבסוף ל-כ"ט בנובמבר אותה השנה. לאורך כל תקופת עבודתה של הוועדה ולקראת ההצבעה בעצרת האו"ם מלא הרב סילבר תפקיד מכריע בקידומם היעדים הציוניים. תמיכתה של ברה"מ בתוכנית החלוקה נזקפת במידה רבה לפעילותו הדיפלומטית ולקשריו עם גורמי ממשל בארה"ב ובברה"מ גם יחד. ימים ספורים לפני הכרזת העצמאות שב והופיע הרב סילבר בפני הועדה המדינית של האו"ם בדרישה תקיפה למתן סיוע בינ"ל למימוש ההחלטה.
הרב סילבר שמש כאחד מן המנהגים הבולטים של היהדות הרפורמית בצפון אמריקה בשנים המורכבות שלאחר מלחמת העולם השנייה וזוועות השואה. בשנים אלו הגיע לשיא הדיון הפנימי בתנועה על אודות הציונות והיחס למפעל התחיה הלאומי בארץ ישראל. כמנהיג רפורמי הקפיד הרב סילבר להכיר בקיומן של מגוון דעות: "…מעולם לא הגעתי לישיבה של איגוד הרבנים ודרשתי מהם לאמץ עמדה ציונית. מעולם לא דרשתי מקהילתי לאמץ עמדה ציונית..". עם זאת, לקראת רגעי השיא של המהלך המדיני להקמת מדינת ישראל פעל במשנה מרץ להצגת קול ברור של היהדות הרפורמית והיהדות האמריקאית בכללה בעד תוכנית החלוקה והקמת המדינה. ברוח זו הוסמך עם פרישתו מראשות ארגון הרבנים להציג עמדה תומכת וחד משמעית בשם הארגון במסגרת הדיונים המדיניים.
סילבר היה ידוע כנואם בחסד, כשרון שבוודאי טיפח כל ימיו כרב קהילה. בדבריו בפני עצרת האו"ם במאי 1947 הציג נאום ברור ובו הוא הזכיר לאומות המאוחדות את מחויבותם לסיום המנדט ואת תמיכתן של המעצמות השונות בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בנאומו ניכרה בהחלט גם טביעת היד של ערכיו והשקפותיו כרב וכמנהיג רפורמי, שדבקותו שעתידו הלאומי והריבוני של העם היהודי השתלבה במחויבותו לערכים מודרניים כלל אנושיים:
"…מאמינים אנו שהשתתפותנו בדיונים אלה תסייע ותשמש תרומה לפתרון צדק של בעיה בינלאומית חמורה זו שאותו מבקשת היום כנסת בינלאומית זו בכל לב. פתרון מצליח כזה ברכה תהא בו לא לבד לארץ ישראל ולכל יושביה, לעם היהודי, לשלומו של עולם; אלא הוא גם יעלה את סמכותו המוסרית ואת כבודו של ארגון גדול זה לצדק ושלום בעולם, שתקוות נעלות כה רבות של האנושות תלויות עתה בו…"
בנאומו פני העצרת הדגיש הרב סילבר את חזונה של הציונות בדבר דמותה העתידית של המדינה היהודית. למרות חלוף כמעט שבעים שנים ממועד הנאום, הדברים לא אבדו מהקשרם ומחשיבותם, במיוחד על רקע המתרחש בחברה הישראלית בשנים האחרונות, וביתר שאת בימים אלו. בדבריו התייחס הרב סילבר לכורח המוסרי והמעשי בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לאחר זוועות השואה. במקביל הדגיש גם הלקח הכלל אנושי משנות האימה:
"…עם עתיק יומין אנו, ואף כי לעיתים קרובות נחלנו אכזבות בדרך הארוכה והקשה שעליה נדדנו, לא נמס ליבנו מעולם. לא איבדנו מעולם את האמונה בעליונותם וניצחונם של עקרונות מוסריים גדולים. בשנים הטרגיות האחרונות האלה, כשכל בית ישראל נהפך לבית ייסורים אחד גדול, לא היינו יכולים לבנות את אשר בנינו אילולא שמרנו על ביטחוננו בניצחון האמת…"
לאחר הקמתה של מדינת ישראל התלבט הרב סילבר האם לעלות לארץ. יחסיו הסבוכים עם רה"מ דוד בין גוריון ותחושתו כי עתידו של העם היהודי יקבע גם על ידי המתרחש בתפוצה היהודית הגדולה ביותר לאחר השואה – ארה"ב, הביאו אותו להיוותר בגולה, תוך המשך פעילות רבנית, חינוכית ופוליטית בזירה המקומית ובזירה הציונית והיהודית הבינ"ל.
בצד מנהיגותו הציונית המשיך הרב סילבר משך כל שנות רבנותו ומנהיגותו לפעול לחיזוק קרנן ומעמדן של התרבות והמסורת היהודית בקרב יהדות ארצות הברית. במסגרת פעילותו זו הדגיש לא אחת את תפקידה המכונן של השפה העברית ואת חשיבותו המכרעת של החינוך היהודי בתפוצות. בדומה להתאמת דבריו למציאות החיים הישראלית בימינו, כך גם פני הדברים ביחס לצפיותיו מהקהילה היהודית בצפון אמריקה:
"חובה מוטלת על יהדות אמריקה – כלפי עצמה וכלפי כל עברה של האומה – ליטול עליה, מלוא חלקה, עול תורה ועול ההמשך ההיסטורי של היהדות. לתפקיד נישא זה תצטרך לשאוב כוחותיה מתוך עצמה. שוב אין היא יכולה להיות סמוכה על שולחן העולם הישן… לאושרנו מצוי בה ביהדות אמריקה חומר אנושי מעולה, חדור אמון וגאון ורגש אחריות… שאפשר לחזק אבו את אושיות המוסד המרכזי וההכרחי בחיי הקיבוץ היהודי – בית הכנסת שהוא גם בית הספר. חובה עלינו להדגיש בכל כוח של הדגשה את לימוד הלשון והספרות העברית. בלעדי לימוד העברית תהא יהדות אמריקה נדונה לעקרות רוחנית…
אם יינתן גורל היהדות בידי יהודים, שיהדותם היא רק אונס או מקרה או תנועת חן ארעית, ייתנוה לשקוע בבערות ואדישות… אם יוחזק ההגה בידי יהודים שיהדותם היא להם הכרח פנימי, ברית קודש חתומה בנפשם, הרוצים בהמשך דרך התהילה של היהדות – העם ותרבותו גם יחד – כי אז מובטח לנו שיקומו ויתבססו גם המוסדות הדרושים לפאר חיינו, ובראשם בית הכנסת ובית הספר – ביחוד בית הספר!"
הרב סילבר המשיך בפעילותו הרבנית והציבורית עד למותו ב-28 נובמבר 1963, שש עשרה שנים בדיוק לאחר היום ההיסטורי בעצרת האומות המאוחדות. בשנת 1953 נשא את דברי התפילה בטקס ההכתרה של הנשיא דוויט איזנהואר בבירת ארה"ב, כנציגה של יהדות ארה"ב. בשנותיו האחרונות הוביל הרב סילבר מהלכים להפניית תשומת הלב האמריקאית והכלל עולמית לעוולות משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, והיה בכך שלאחת הדמויות הציבוריות הראשונות בארה"ב שעסק בנושא זה. בספרו האחרון: משה והתורה המקורית, שפורסם בשנת 1961, כתב כך על המשכו של החזון הנבואי:
"ואם יש סיכוי להציל את העולם, שעדין גדוש בשנאה וברבריות, בניצול ודיכוי וגזענות … כל אותם דברים שהנביאים גינו והוכיחו… יהיה זה רק בידי אנשים ונשים נאמנים לתורתם של הנביאים… שמרימים את קולם ללא רתיעה נגד מי שמתעשר על חשבון אחרים ומנצל את העניים ושופך דם נקיים. הסיכוי של העולם להיות חופשי תלוי בגברים ונשים שירימו קולם כתלמידים נאמנים ואמיתיים של הנביאים."