התנועה הרפורמית התפתחה באירופה, בעקבות התפשטות רעיונות המהפכה הצרפתית, ביניהם החילון וההשכלה. לראשונה בהיסטוריה הוזמנו היהודים, כיחידים, להצטרף לחברה הכללית כשווים. ברוח התקופה, החלה בחינה של מקורות ישראל בכלי ההיגיון והתבונה, והתפתח המחקר המדעי הביקורתי של היהדות. האמנסיפציה וקריסת חומות הגטו גרמו לתחושת משבר קשה ביהדות. הקהילה איבדה את הסמכות על חבריה, והחברות בה הפכה לעניין של רצון. האפשרות להצטרף לחברה הכללית הביאה יהודים לעזוב את קהילתם והובילה להתבוללות המונית: מאות אלפים המירו דתם לנצרות. הרפורמה באה כדי להצעיד את היהדות לאתגרי העידן המודרני; לאפשר ליהודים להישאר יהודים תוך כדי השתלבות בחיים המודרניים - בכך סייעה התנועה הרפורמית לעצור את ההתבוללות ואת עזיבת העם היהודי את דתו. התנועה גדלה והפכה לתנועה הדתית הגדולה ביותר בעם היהודי. עם השנים, עבר מרכז פעילותה מאירופה לאמריקה הצפונית. במהלך הדורות - בעקבות השואה, הקמת מדינת ישראל ואירועים משמעותיים נוספים - התמודדה התנועה עם משברים ואתגרים רוחניים עצומים. היהדות הרפורמית היא בית למיליוני יהודים המוצאים בה מענה רוחני, דתי, תרבותי וחברתי לאתגרים אלה. עם השנים והעמיקה זיקתה של היהדות הרפורמית לישראל ולציונות, עד שהפכה לתנועה דתית הקוראת לעלייה לישראל ומחויבת למדינת ישראל.

ההיהדות הרפורמית ממשיכה את דרכם של נביאי ישראל ושל חכמי התורה שבעל פה: את דרכם וחזונם של נביאי ישראל, בהליכתה בדרך הצדק והמוסר, החסד והרחמים, האמונה והמשפט, ובדגש על היחסים בין אדם לחברו; ואת דרכם של חכמי המשנה והתלמוד בגישתה הפרשנית והיצירתית למקורות, ובהתאמת המסורת וההלכה לתנאי הזמן והמקום. עקרון השינוי והתאמת ההלכה לחיים גלום ביהדות מראשיתה, כמאמר חז"ל: "וחי בהם, ולא שימות בהם" (בבלי, יומא פה) - המסורת וההלכה נועדו כדי שנוכל לחיות על פיהן. התנועה הרפורמית היא הזרם הליברלי ביהדות והיא חלק מתנועה עולמית שראשיתה לפני כ200 - שנה באירופה. כיום היא התנועה הדתית הגדולה ביותר בעולם היהודי, המונה מיליוני חברים בחמש יבשות וב-36 ארצות.

היהדות הרפורמית גורסת כי היהדות כדת וכתרבות התפתחה במרוצת הדורות, והשכילה להשתנות עם הזמן לאור שינויים בחברה ובהבנת עולמנו. היהדות הרפורמית רואה חשיבות עליונה במצוות שבין אדם לחברו, במוסר אישי ובצדק חברתי, כדי "לתקן עולם במלכות שדי". בניגוד ליהדות האורתודוכסית, שוללת היהדות הרפורמית אמונות, דעות ומצוות הנוגדות את מצפונו או הכרתו של יהודי בן זמננו. היהדות הרפורמית מתנגדת לכפייה בענייני אמונה. לפי גישתה כל אדם חופשי להכריע באשר לעיצוב חייו הרוחניים, ולכן אין אחידות מחייבת בין המשתייכים לתנועה הרפורמית. יש חברים השומרים שבת כהלכתה, ויש שעיצבו דרכים משלהם לקדש את השבת. האם היהדות הרפורמית היא סטייה מן היהדות ההיסטורית? ההיפך הוא הנכון. מראשיתה הייתה היהדות הרפורמית, תורת חיים, כדברי חז"ל: "וחי בהם" - המסורת וההלכה ניתנו לנו כדי שנוכל לחיות על פיהן. היהדות לבשה ופשטה צורה מדור לדור, והתאימה עצמה לתנאי הזמן והמקום. משהצטמצמה תפישת היהדות להלכה בלבד, התגבשה הדעה כי היהדות אינה אלא קודקס של דינים ומצוות. עם התחזקות תפישת "כזה ראה וקדש" גברה ההתנגדות לכל שינוי והתפתחות. אל התהליך הפיסי והרוחני של הסתגרות היהודים בגטאות התלווה החשש מהיחשפות לעולם הרחב, ועמו פסקה ההתפתחות שהייתה ייסוד היהדות. היהדות הרפורמית חוזרת אל היהדות ההיסטורית כפי שנתקיימה כמעט אלף וחמש מאות שנים. הרושם כאילו האורתודוכסיה היא אשר שומרת את היהדות "האמתית" - מוטעה בעיקרו. קודם לאמנציפציה ולהשכלה לא הייתה יהדות אורתודוכסית. היהדות האורתודוכסית הינה אחת התגובות להשכלה ולמודרנה. יתר על כן היהדות האורתודוכסית מבוססת כמעט לחלוטין על היהדות בהתגלמותה ההלכתית-אירופאית (אשכנזית), ובמידה רבה מתעלמת אפילו מן הדינמיקה שהייתה בהלכה עצמה בקרב עדות ישראל בגלויות השונות.

היהדות הרפורמית מקבלת את כלל המסורת היהודית, על-פיו נדרש אדם לקבל על עצמו עול מלכות שמים ועול מצוות ומפרשת אותו מתוך זיקה למוסר האישי והחברתי, ולפיתוח מחויבות אישית. אין ספק שיש יתרון מובהק בשיטה האורתודוכסית בכל הקשור לבהירות: הקווים ברורים וידועים והמערכת קובעת מה אסור ומה מותר. אנו מוותרים על הביטחון הזה. במקומו, אנו משתדלים לחיות את חיינו בתהליך של יצירה מתמדת. אנו עורכים שיחות וויכוחים, ומנסים ללבן סוגיות מזוויות שונות. דיון שכזה אפיין מאז ומתמיד את התרבות היהודית וההבדל המהותי קיים בהכרעה. לכל היותר משמש פסק הלכה של אחד מרבנינו המלצה או הדרכה: האנשים עצמם יקבלו החלטה ויבצעו אותה. אין נוחות בקיום מצוות. נוח לו לאדם להמשיך כהרגלו, ללא שינויים ובלי מחשבה רבה. יהדות של נוחות היא זו של המתעצל לחשוב ולהחליט או המקיים מצוות רק "כמצוות אנשים מלומדה".

היהדות הרפורמית שואפת לחדש מצוות, הלכות ואורחות חיים במקום שאלה נזקקים לחידוש. תחומים נרחבים בהלכה אינם מקובלים על רוב בני עמנו היום, כגון מעמדה הנחות של האישה, הקרבת הקורבנות, טומאה וטהרה וכדומה. היהדות הרפורמית חידשה נוסחי תפילה, כדי שגם אנשים שאינם מתפללים באופן קבוע יוכלו להרגיש בבית, וזאת מתוך עמדה עקרונית, כי "אין תפילה ללא כוונה". התנועה דוגלת בשוויון זכויות וחובות של גברים ונשים ומבטאת זאת בטקסי החיים ובאורחות הקהילה. בימי חג ומועד באה לידי ביטוי שאיפתה המתמדת של היהדות הרפורמית לתת ליהדות ביטוי של ערך בחיי היהודי בן זמננו על יסוד המקודש במסורת העבר ותוך חידוש בהווה למען העתיד.

עיסוק קבוע בלימוד תורה יביא את הפרט והקהילה להיכרות עם המורשת התרבותית והדתית של עמנו ולהחלטה מודעת על זהותם היהודית. היהדות הרפורמית רואה את לימוד התורה בימינו כשילוב בין הלימוד המסורתי למודרני. עליו להיות ביקורתי-אקדמי, תוך אימוץ גישת הלימוד הביקורתית-היסטורית, ואף לקיים דיאלוג מתמיד וחי עם הטקסט, תוך חיפוש הקשר בין עולם המקורות הקלאסי וחיי הלומדים בעולם המודרני. בדרך לימוד זו הופכת האמונה בפלורליזם ודמוקרטיה למנוף להעמקה תרבותית, העשרה תרבותית והתנסות חינוכית משמעותית תוך היענות לאתגרי תקופתנו. ניתן לחוות את נוכחות האלוהים בכל רגע ובכל מקום, במגוון דרכים ובמיוחד דרך קיום מצוות. מערכת המצוות מאפשרת לנו חיי קדושה ומקשרת בינינו ובין אלוהים: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם" (ויקרא י"ט, ב') דרך הזולת כל אדם נברא בצלם, ולכן ניתן לחוות את נוכחות האלוהים בראש ובראשונה דרך בני אדם: בכל שיחה, בכל מגע אנושי, במעגל הבין-אישי, המשפחתי והקהילתי. מצוות של גמילות חסדים, פעולות המיועדות לעזור לחלשים, מאפשרות לנו לקיים את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (ויקרא י"ט י"ח) דרך התפילה את תפילה היהודית אפשר להתפלל כיחיד או בהתכנסות קהילתית. בהתחדשות יחסינו עם אלוהים אנו מקיימים את הפסוקים "עבדו את ה' בשמחה" (מזמור ק',ב') ו "שירו לה' שיר חדש" (מזמור צ"ו,א', צ"ח,א', קמ"ט,א' ) דרך לימוד המקורות העתיקים והמתחדשים שלנו הם דו-שיח בינינו לבין אלוהים. על כל דור (ועל כל אדם) לחדש את דו-השיח דרך לימוד טקסטים ויצירת טקסטים ופירושים חדשים. התורה כהתגלות אלוהית היא התגלות חלקית: הפעולה האנושית, הלימוד, משלימה אותה. דרך הלימוד ניתן לחוות את הפסוק "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (מזמור י"ט, ח') דרך הטבע בתפילת השחרית נאמר: "המחדש בטובות בכל יום תמיד מעשה בראשית" . דרך נפלאות הטבע אנו מכירים את אלוהים כבורא. ברכות מסורתיות רבות, המודות על נפלאות הטבע, מגבירות את מודעות המתפללים לטבע. דרך חיי היום-יום במדינת ישראל "רוני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה' " (זכריה ב',י"ד) מעמדים של קדושה מתאפשרים מעצם ההתחדשות הריבונית היהודית בארץ ישראל. קדושה זו באה לידי ביטוי מתוך אחריות חברתית, חיי קהילה שלמים, תחיית הלשון העברית, והחיים בנופי התנ"ך.

ההלכה היא פרי יצירתם של בני אדם בניסיונם להתמודד עם ההתגלות האלוהית. עקרון יסוד של היהדות הרפורמית הוא, שניתן ורצוי ליצור ביטוי אמיתי של היהדות, ששורשיו בתרבות היהודית ובמסורת של העם; ויחד עם זאת גם להעז להבין מחדש את ההלכה. אנו רואים את היהדות, ובכללה גם את ההלכה, כתגובה הולכת ומשתנה של עם ישראל לדבר-אלוהיו. ייחודה של היהדות הרפורמית הוא בתפישה העקרונית, כי ההלכה בהתהוותה היא מסגרת מוסרית, פלורליסטית ומתפתחת. אלו אמות המידה להערכת גופי ההלכה בימינו ולפסיקת הלכה חדשה. הערכים המוסריים של מסורתנו הם הבסיס שעל-פיו יש לשפוט את תכני ההלכה. אם יש דין, העומד בסתירה לערכינו המוסריים, יש לבטלו או להתקין אותו מחדש, וזאת כדי לשמור דווקא על כוונתו המקורית. הפלורליזם הוא תכונה בסיסית של ההלכה. על אף המחלוקות בין בית הלל לבית שמאי, רווחה ההכרה כי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". גם בימינו עלינו להכיר ברב-גוניות שבדינים ובמנהגים, הנובעת מחילוקי דעות ואמונות. יש תחומים נרחבים בהלכה, אשר אינם מקובלים על רוב בני עמנו היום (כגון מעמד האישה, טומאה וטהרה): עלינו לשקול את המקורות הקלאסיים של ההלכה בהתחשב במצפונו של כל יחיד ויחיד, בדעת הקהילה, וגם על-פי התפתחות הידע ההיסטורי והמדעי. היהדות הרפורמית מתמקדת יותר במושג המצווה מאשר במערכת ההלכתית. חיינו מלאים בהזדמנויות לקיים מצוות, בין אדם לחברו ובין אדם למקום. אנו מחפשים דרכים להוציא את הקדושה הטמונה בכל מעשה מהכוח אל הפועל. הגדרותינו את המצוות אינן חופפות בהכרח את המניין המסורתי של תרי"ג מצוות (גם במסורת דרכים רבות למנות את המצוות השונות). אנו סולדים מכל נטייה לפנקסנות רוחנית. אשר על כן, אנו שואבים מן ההלכה השראה והנחיה, אך איננו רואים בה סמכות מוחלטת.

פסולי חיתון ע"פ ההלכה המסורתית הם יהודים אשר אסור להם להינשא ליהודים אחרים, כגון גרושה או גיורת האסורות על כהן, או אלמנה שומרת יבם שלא קיבלה חליצה, או מי שהוגדר כממזר. אם נישאו בכל זאת, הנישואים תופסים בדיעבד, אפילו על-פי ההלכה. אנו בוחנים כל מקרה מבחינת המוסר החברתי ושואלים אם יש סיבה מוסרית למנוע את הנישואים. מעמדו של כהן נובע היום רק מכוח המנהג והחזקה, וייחוסו הוא על-פי שם המשפחה. גם מעמדה של גרושה השתנה, ובימינו אין הגרושה טהורה פחות מכל אישה אחרת או מגבר שהתגרש. היום גם אין אנו מוכנים לזהות גיורת עם הזונה המקראית, כפי שפירשו זאת חז"ל. סיכומו של עניין, אין אנו רואים פסול בנישואי כהן לגרושה או לגיורת, ומכיוון שכך, יש פסול מוסרי במניעת נישואים כאלה. ההלכה, האוסרת על ממזרים להתחתן עם יהודים אלא אם הם ממזרים או גרים, אינה עומדת במבחן המוסר, כי אין להעניש אדם על חטאי הוריו. במאתיים השנים האחרונות מצאו אפילו פוסקים אורתודוכסיים דרכים הלכתיות לטהר את אלו שהוכתמו בכתם הממזרות, ואנו מצטרפים לדעתם.

ההחלטה נעשית בשלושה תחומים: תחום היחיד, הקהילה, וכלל מדינת ישראל. הבחירה האישית -- מתוך לימוד וידע, מתוך אחריות והזדהות עם עם ישראל ומסורתו -- היא עקרונית לתפישת היהדות הרפורמית. כל אדם חייב להתמודד עם שאלת קיום המצוות, ולהחליט מה הן המצוות שהוא בוחר לקיים. תודעת החירות, החופש לבחור ולקבל אחריות על חיינו, היא מאבני היסוד של היהדות. חיים יהודיים מתקדמים הם חיים של בחירה מתמדת, ואין היהודי בן חורין להיבטל ממנה. הקהילה מעצבת את חייה היהודיים בעצמה. הרב ישמש כמורה-דרך, בעל ידע במקורות וכסמכות רוחנית, אולם ההחלטה, אילו מצוות יתקיימו במסגרת חיי הקהילה ופעולותיה, תהיה משותפת לחברי הקהילה. בשאלות עקרוניות לכלל ישראל, לתנועה ליהדות רפורמית בכללה ולקיומה של היהדות על-פי תפישת היהדות הרפורמית, פוסקת מועצת הרבנים המתקדמים בישראל (מר"ם). יש תחומים, שבהם מחייבת הפסיקה את רבני התנועה, כמו איסור נישואי תערובת, תהליך הגיור וכד'. בחירת המצוות שיש לקיים נעשית מתוך שיח מתמיד בין היחיד לבין עצמו, בין הקהילה לבינה ובתוך מעגלי התנועה.

התנועה ליהדות רפורמית בישראל רואה בכשרות האוכל מרכיב חשוב של התרבות היהודית, ומעודדת את חבריה לשמירתה. התנועה אימצה את הגישה הממלכתית של מדינת ישראל (הנהוגה בצה"ל ובמוסדות המדינה), כלומר הבחנה בין רשות היחיד לרשות הרבים. הנימוק המכריע לשמירת הכשרות ברשות הרבים איננו הלכתי גרידא אלא מבוסס על השיקול של כלל ישראל. בכל מפגש קהילתי או ציבורי של התנועה מוגש אוכל כשר, כדי שכל המשתתפים יוכלו לאכול יחד. הוא הדין גם בקיבוצי התנועה, שמטבחיהם וחדרי האוכל שלהם מתנהלים על-פי דיני הכשרות. ברשות הפרט, התנועה מעודדת את חבריה לשמור על כשרות, אך אינה חודרת לתחומי המטבח המשפחתי. כל משפחה רשאית וחייבת להחליט על אופן ניהול מטבחה ומידת ההקפדה על דיני כשרות האוכל. הגישה הליבראלית של התנועה מטילה על הפרט הכרעות רבות, וביחוד החלטות הנוגעות לניהול חיי הפרט. שמירת כשרות בתחומי הפרט היא אחד המקרים שבהם נדרשת מכל אדם הכרעה אישית ולא תנועתית, מתוך התחשבות בדעות הזולת.

ביהדות הרפורמית מדגישים את אופייה החיובי של השבת: יום של קדושה והתרוממות רוח. כדי לצאת ממעגל החיים היומיומי וליצור אווירה של קדושה, שמחה ועונג, חשובות מצוות ה"עשה" של השבת, כפי שהן מצויות במסורת היהודית: לקדש את השבת - בקידוש ובהבדלה, בתפילה בציבור, בקריאת פרשת השבוע ולימוד המקורות, ובייחוד היום להתענגות רוחנית, שאין לה פנאי בדרך-כלל בימים אחרים; לכבד את השבת - חז"ל אמרו "בכסות נקייה", ופירושה בימינו, שאדם יתלבש חגיגית, ינהג חגיגיות בביתו ובסעודות השבת ("שולחן ערוך ונר דולק"), ויסיר כל עיסוקי חולין ממחשבותיו (פוליטיקה, עסקים, וכד'); לענג את השבת - במאכל ובמשתה. המסורת ציינה את שלוש הסעודות של השבת, להבדיל מיום חול רגיל, עם שתי ארוחות בלבד. מן הראוי להוסיף לעונג השבת גם דברים אחרים, כגון טיולים, ביקורים אצל קרובים וידידים, וכדומה.

הדרישות לגיור מטעם בית-הדין שליד מועצת הרבנים המתקדמים בישראל (מר"ם) זהות לדרישות המסורת: לימוד, מילה או הטפת דם הברית, טבילה וקבלת עול-מצוות. הלימודים כוללים הכרת היהדות על גווניה השונים, יחוד היהדות לעומת דתות אחרות, שבת ומועד בבית ובבית-הכנסת, הלכות כשרות, דינים ומנהגים בחיי הפרט והמשפחה, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, דברי ימי ישראל, הסידור, המחזור ומנהגי בית-הכנסת, קריאה ודיבור בעברית ולימוד תפילות וברכות. בתהליך הגיור, המועמד (או המועמדת) מתראיין תחילה אצל אחד מרבני מר"ם. אם שוכנע הרב בכנות רצונו של המועמד, ימליץ על פתיחת התהליך לפני בית-הדין לגיור. בית-הדין, בהרכב שלושה רבנים , מראיין את המועמד. מועמד שהתקבל מופנה לרב או למורה מהתנועה שינחה אותו בלימודיו. המועמד לומד בשפה הנוחה לו, בשיעורים ובדרך התנסות באורח חיים יהודי. הוא משתתף באופן סדיר בתפילות בבית-הכנסת ונוהג בטקסי יהדות בבית. לאחר שהשלים את כל דרישות הלימודים, בוחן אותו בית-הדין. אם עמד בבחינה, מתבצעים ההליכים הפורמליים של הגיור: טקס הכולל מילה או הטפת דם הברית, טבילה, וכן קבלת עול מצוות לפי דרכה של היהדות הרפורמית, כלומר - מתוך בחירה אישית לבסוף מגייר בית-הדין את המועמד ומעניק לו תעודת גיור, חתומה בידי שלושת חברי בית-הדין. תעודת הגיור של בית-דין זה מוכרת על-ידי כל בתי-הכנסת והרבנים של תנועתנו ברחבי עולם, וכן ע"י הרבנים הלא-אורתודוכסיים רובם ככולם. הרבנות האורתודוכסית בישראל איננה מכירה בגיור זה. בנובמבר 1995 פסק בג"צ כי אין לרבנות הראשית סמכות בנושא אישור גיורים שנערכו בישראל לצרכי רישום אזרחי וחוק השבות; כך נפרצה הדרך להכרה אזרחית בגיורים לא-אורתודוכסיים בישראל. פסק דין זה, עורר סערה בממסד האורתודוכסי, ודרישה מצידם לחוקק את "חוק ההמרה" שינציח את בלעדיות הרבנות האורתודוכסית בעריכת גיורים בישראל. משבר זה הביא להקמת "ועדת נאמן", בניסיון למצוא פשרה בנושא הגיור; הוועדה לא הצליחה להגיע לפתרון מוסכם לאור התנגדות הרבנות הראשית לכל הידברות או שיתוף פעולה עם הזרמים הלא-אורתודוכסיים. בינתיים פסק נשיא ביהמ"ש המחוזי בירושלים לטובת רישום הגרים כיהודים ב23- תיקים שהובאו להכרעתו. משרד הפנים סירב לקבל את פסק דינו וכיום תלוי ועומד עניינם של למעלה מ40- גרים רפורמים וקונסרבטיבים בפני בית המשפט העליון.

לרבים מבני דורנו, חווית האמונה, ובמיוחד בביטויה המסורתיים, אינה ברורה מאליה. כאבותינו ואמותינו אנו חשים פעמים רבות בקיומו של ה"נשגב" וה"בלתי נתפס" ועם זאת, לעתים, הספקות והשאלות הם עיקר נחלתנו ולא התשובות. כיהודים רפורמיים אנו מבכרים את חווית החיפוש על פני אמונה השוללת תהיות. היהדות הרפורמית רואה באמונת עם ישראל באלוהיו ובנאמנות לברית הכרותה ביניהם את היסוד ממנו צמח אורח החיים היהודי במשך הדורות. הביטוי המוחשי של אורח חיים זה הוא המצוות, אך האמונה עצמה שינתה צורה ותוכן בהתאם ליכולתו של כל דור להתמודד עם רעיון האלוהות, על כל הנשגב והנפלא, הנסתר והנעלם שבו. על כן היהדות הרפורמית מחנכת להתמודדות מחודשת עם המושג "אלוהים". היא עושה זאת על יסוד מורשת ההגות היהודית, בהתחשב עם מגבלות האדם המודרני לקבל את אמונות העבר, ובמגמה לחדש את הקשר שלו עם אלוהי ישראל. אף כי אמונה באלוהים היא תחושה אישית ופרטית, יש מקום ביהדות הרפורמית לשיח על הנושא. שאלות הקיום האנושי, תכלית החיים, הצדק בעולם, חיים ומוות, ואחרות, מעסיקות את האדם המודרני. מאורעות הדורות האחרונים, ובמרכזם השואה ותקומת מדינת ישראל (אך גם אירועים בחיי הפרט), מחדדים שאלות ותהיות כאלה.

"הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו". פסוק זה מבטא את עמדתה העקרונית של היהדות הרפורמית. כל אדם נברא בצלם אלוהים, ולכן יש לכבד כל אדם, לדאוג לרווחתו ולהתייחס אליו בהגינות בלי הבדל דת, גזע או מין. במדינת ישראל מתווסף לכך הציווי לדאוג "לגר הגר בתוכך". מעת הקמתה חי במדינת ישראל ציבור לא יהודי גדול בצדו של הרוב היהודי, ציבור שטרם זכה לשוויון ולשותפות אמת בחיים הציבוריים. הגדרת המדינה כמדינה יהודית - אסור שתהווה צידוק לאפליה, המולידה תחושות ניכור וזרות. השגת השוויון המלא בין האזרחים היא תנאי ראשון במעלה למימוש אופייה של המדינה כמדינה דמוקרטית וכמדינה יהודית. בצד ההכרה במגוון אורחות החיים בחברתנו שואפת היהדות הרפורמית לביצורה של תחושת שותפות ואחווה בחברה הישראלית, המבוססת על סובלנות, כבוד הדדי והידברות. היהדות הרפורמית רואה בדאגה את צמיחתה והתבססותה של "עבדות מודרנית" בישראל בדמות תנאי חייהם והעסקתם של עשרות אלפי עובדים זרים. אדישותה של החברה הישראלית כלפי תופעה זו הנה פגיעה קשה בחוסנה המוסרי ובערכי היסוד היהודיים והכלל אנושיים, הניצבים בבסיסה. דרישת התורה: "לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל; לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ--עַד-בֹּקֶר" (ויקרא י"א, י"ג) ראוי שתהדהד ביתר עוצמה באוזנינו.

המסורת היהודית כיוונה את התפילה לדרך שבה שח האדם עם קונו. היהודי המודרני חייב לבחון את אופן תפילתו וכנותה על מנת שלא תהיה בבחינת "מצוות אנשים מלומדה". אנו רואים בתפילה, בראש ובראשונה, צורך אנושי לחוש במשמעות הנסתרת של חיינו ברגעי שמחה וצער, הודיה והתרסה. צורך זה יכול להתעורר בכל מקום ובכל עת. עולמה של התפילה היה מראשיתו עולם של יצירה והתחדשות. המעיין בין דפיו של סידור התפילה ימצא את מאווייו של כל דור, חרדותיו ושמחותיו. הסידור המסורתי ליווה את העם היהודי בנאמנות במשך שנים רבות. באמצעותו יכלו יהודים לבטא את רחשי לבם בעבודת הקודש בכל ימות השנה ובאירועי הפרט והאומה. עם זאת, היהדות הרפורמית רואה את הסידור ואת המחזור כיצירות ספרותיות, אשר צריכות לדבר גם אל לבו של המתפלל בן זמננו. המייחד את הסידור והמחזור שלנו הוא גם הנמצא וגם המושמט. יש בהם תוספות ויצירה התואמים את זמננו, ואין בהם חזרות מיותרות, ביטויים הנוגדים את המוסר הדתי, החברתי או השכל הישר, ואף לא עמדה נחרצת בחינת "כזה ראה וקדש" - לא למסגרת המסורתית וגם לא לדפוסים החדשניים. סידורנו "העבודה שבלב" והמחזור שלנו "כוונת הלב", ערוכים לפי המסגרת המסורתית: תפילות לערבית, לשחרית ולמנחה. אליהן נוספו איזכורים קבועים לשני המאורעות המרכזיים שפקדו את עמנו במאה העשרים - השואה ושיבת ציון. הסידור מיעד מקום הולם למועדים חדשים בלוח-השנה היהודי כגון יום השואה והגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל , יום השנה לרצח יצחק רבין ז"ל ויום העצמאות.

נהגי התפילה בקהילות ליהדות הרפורמית דומים לאלה הנהוגים בעדות המזרח. אין שליח ציבור האומר תפילות עבור הקהל, והקהל משתתף באופן פעיל בקריאה ובשירה. יש מנחה, הבוחר את קטעי הקריאה ומנהיג את התפילה בציבור, ויש חזן, המוביל את הציבור בשירה, עם ליווי מוסיקאלי או בלעדיו - לפי מנהג המקום. שניהם עומדים בדרך-כלל כשפניהם אל הקהל ולא אל ארון הקודש. בזאת אנו נאמנים לדעת הרמב"ם, כי על שליחי הציבור לכוון את לבם לשמיים ואת פניהם לציבור. הכוונה והריכוז הם יסודות מרכזיים בניהול התפילה. לא הכמות היא העיקר. לא הכל חייב להיאמר, אבל מה שנאמר חייב להיאמר בשפה ברורה, בהטעמה נכונה ובדיוק הלשון. לא פחות חשובים הם הסדר וההדר בעבודת הקודש. בנוסף לתפילה הציבורית, אנו מייעדים מספר דקות לתפילה בדומייה, בדרך-כלל לאחר ה"עמידה", בהן יכול המתפלל להתייחד עם אלוהיו, ולהגות ברחשי לבו באין מפריע.

לוח השנה העברי הנו נקודות מפגש בין אדם לאלוהיו, בין יחיד לציבור ובין אדם לטבע. חגי ישראל לבשו ופשטו משמעויות וצורות ביטוי במרוצת השנים. בכך הובטחה חיותם ותרומתם למרות השתנות העתים. נאמנה לדרכה, מבקשת היהדות הרפורמית להעשיר מועדים אלו ברובדי משמעות חדשים, המתחייבים בין השאר משיבת עם ישראל לארצו, מקורות העם היהודי במאה החולפת, ומתפיסות העולם המוסריות והערכיות המעצבות את חיינו. כך, לדוגמא, מוצאים יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום העצמאות, יום ירושלים ואף יום הזיכרון לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ביטוי רוחני-דתי בקהילותינו; ראש השנה לאילנות נטען במשמעות אקולוגית-סביבתית.

היהדות הרפורמית סבורה כי יש להחזיר למעמד המילה את משמעותו העמוקה, דהיינו, הכנסת הבן הנולד על-ידי הוריו לבריתו של אברהם אבינו, וצירופו הסמלי לעם היהודי. הטקס חשוב, ויש לערוך אותו ברצינות ובתשומת-הלב הראויות לו, בהדר, בשמחה ובהשתתפות כל הנאספים. כדי לציין גם את כניסת הבת הנולדת לקהל ישראל, נוצרה מערכת טקסית מקבילה לברית-מילה, המכונה "זבד הבת" או "שמחת הבת". בטקס זה מציינת המשפחה יחד עם הקהילה את הולדת הבת ואת קבלתה לכלל ישראל. כך נכנסת גם הבת, המובאת לבית-הכנסת בפעם הראשונה, לברית הכרותה בין עם ישראל לאלוהיו.

אמנם על-פי התפישה המסורתית פטורות נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, אבל ביהדות הרפורמית גורסים שאין הצדקה לאבחנה זו בימינו. אנו חוגגים את הגיעה של הבת לגיל מצוות באותה דרך שמציין הבן: עלייה לתורה וקריאת מפטיר והפטרה. הטקס הוא שיא, אליו מגיעים לאחר תהליך מתמשך של הכנה ולימוד: משמעות המצוות, קריאת התורה וההפטרה, לוח-השנה היהודי, סידור התפילה ומנהגי בית-הכנסת, ויותר מכל, המחויבות המוסרית הנדרשת מכל יהודי כלפי כלל ישראל. הכנה זו נמשכת מספר חודשים. המאורע נתפש לא רק כאירוע אישי של הבן או הבת, אלא של המשפחה כולה. המשפחה נדרשת להשתתף בלימוד ובהכנה, ונוטלת חלק בטקס עצמו: האב וגם האם עולים לתורה, הסבא והסבתא, אחים ואחיות ושאר הקרובים משתתפים בטקס באופן פעיל. אנו מעודדים את כל המשפחה לחוות יחד גם את ההכנה וגם את הטקס, ולהתמיד בדרכנו אחריו.

אופיו של טקס הנישואים המתקדם וייחודו התנועה ליהדות רפורמית מאמינה כי התא המשפחתי צריך להיות מבוסס על ערכי שוויון, שותפות ואהבת אמת בין בני הזוג. לכן מבטא רגע יצירתו של קשר הנישואים, כלומר טקס החופה והקידושין, את הדרם ויופיים של חיי הנישואים. על הדומה והשונה בטקס החתונה של היהדות הרפורמית טקס החתונה על פי עקרונות היהדות הרפורמית, הנו טקס מסורתי, שקיימים בו כל המרכיבים בחתונה הלכתית על כל מנהגיה. החופה, מתחתיה נערך טקס הנישואין, היא סמל לבית ולמשפחה שעתידים בני הזוג להקים. הטקס כולל את ברכות האירוסין, החלפת הטבעות, קריאת הכתובה, שבע הברכות ושבירת הכוס. היהדות הרפורמית מייחסת חשיבות רבה להבנתם של בני הזוג את מהות המרכיבים ההלכתיים והמסורתיים שבטקס. והשונה? שני עקרונות מרכזיים מייחדים את טקס החופה המתקדם: א. שוויון מוחלט בין בני הזוג: שוויון בין המינים הוא ערך יסוד בדרכה של היהדות הרפורמית. בטקס החופה האורתודוכסי החתן מקדש את הכלה בטבעת, מעניק לה כתובה, שהיא למעשה שטר קניין, ורוכש עליה בכך בעלות. לעומת זאת, בטקס החופה המתקדם מקדשים בני הזוג זה את זה. תוקף הקידושים ועוצמתם נובעים מן ההדדיות של האמירות. החלפת הטבעות הופכת לסמל של שוויון, שותפות אמת ואהבה. הכתובה היא הצהרה של בני הזוג על מחויבותם ההדדית. ב. שיתוף בני הזוג בעיצוב הטקס ומסריו: טקס הנישואים הוא אחד הרגעים החשובים והמיוחדים בחייו של אדם. בני הזוג מוזמנים ליטול חלק בעיצוב טקס החופה יחד עם הרב/רבה שידריך/תדריך אותם - בבחירת ברכות, בשילוב ברכות בני משפחה וחברים, בהוספת קטעי קריאה ושירה ועוד. למי מיועד טקס הנישואים המתקדם? לכל זוג יהודי המבקש להינשא ברוח יהודית , ובכלל זה זוגות שאינם מעוניינים או פסולים מלהינשא באמצעות הרבנות הראשית. הטקס מתאים לכל אותם זוגות המבקשים לכלול בטקס נישואיהם מרכיבים ליברליים, שוויוניים ויצירתיים, שיהפכו אותו לרגע משמעותי בחייהם. בשל המונופול האורתודכסי על דיני אישות בישראל, מדינת ישראל איננה מכירה בנישואין הרפורמיים. לצורכי רישום בני הזוג צריכים להינשא בחו"ל בטקס אזרחי.

התנועה ליהדות רפורמית בישראל שוללת באופן מוחלט נישואי תערובת. לפי תפישתנו, אין לנישואים כאלה כל משמעות יהודית. אם חפץ יהודי להינשא ללא-יהודייה, או רוצה יהודייה להינשא ללא-יהודי בנישואים יהודיים, הרי על בן הזוג הלא-יהודי להתגייר תחילה. רק לאחר תהליך הגיור יוכלו בני הזוג להתחתן בחופה וקידושין.

יחסי דת-מדינה בישראל מושתתים על שמירת ה"סטטוס-קוו", שהושג ערב הקמת המדינה. הסכם זה אינו מתאים עוד למציאות החדשה שהתפתחה ורוב הציבור היהודי בישראל שולל אותו ושואף לביטולו; שיקולים פוליטיים-קואליציוניים מקשים על הפיכת רצון הציבור למעשה. יש צורך דחוף בדיון ציבורי מעמיק בדרך לקיים את אופיה היהודי של המדינה יחד עם אופיה הדמוקרטי. היהדות הרפורמית רואה את הפתרון בהפרדה בין הדת והמדינה. על המדינה לעודד חינוך יהודי ושירותי דת יהודיים, על בסיס "תחרות" חופשית בין זרמי היהדות השונים, תוך התייחסות שיוויונית מצד המדינה ועל יסוד קריטריונים אובייקטיביים וכלליים. בצד השוואת זכויותיהם של הזרמים השונים ביהדות הדתית תוכר זכותם של יהודים חילוניים להזדהות עם מורשתם הלאומית, התרבותית והמוסרית, בלא כפייה של טקסים דתיים או השקפות דתיות מכל סוג שהוא.

ההבטחה העקרונית במגילת העצמאות, לקיים חופש דת ומצפון בישראל לכל התושבים, אינה מיושמת בישראל. בכל תחום התובע הכרת הרשויות בפעולתו של רב (נישואין, גיור, גיטין, וכד'), מוענקת ההכרה לרבנים אורתודוכסיים בלבד. גם כאשר פועלים רבנים לא-אורתודוכסיים לפי ההלכה, אין הממסד הרבני והממשל החילוני מכירים בהם. רשויות השלטון לא הפעילו עד כה קריטריונים שוויוניים ואובייקטיביים בחלוקת סיוע מתקציב המדינה לפעולות דתיות, חינוכיות וחברתיות. כך נמנע סיוע מהתנועה ליהדות רפורמית, הניתן לגורמים אורתודוכסיים. התנועה מנהלת מאבק ציבורי ומשפטי לשינוי מצב זה. המאבק, וסיוע בית-המשפט העליון, מביאים לתפנית בגישת הרשויות לטובת התנועה ליהדות רפורמית בישראל.

במשך כל דורות הגלות עמדה במרכזם של החיים היהודיים הבקשה: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" (איכה ה', כא). בקשה זו הוגשמה בהקמתה של מדינת ישראל ובקיומם המשגשג של חיים יהודיים ריבוניים - הערובה העיקרית להמשכיות העם. יחסה המסתייג של היהדות הרפורמית, בראשית ימיה, כלפי המפעל הציוני הומר לפני עשרות שנים לשותפות אמת בתחומי העשייה הציבורית, החינוך, ההתיישבות, עידוד העלייה וקליטתה וחיזוקה של המדינה. בעשייה ציונית זו אנו רואים את אחד הביטויים החשובים לאורח החיים היהודי בדורנו בארץ ובתפוצות. יובל שנים לאחר הקמת המדינה, מתחבטת החברה הישראלית במגוון שאלות חברתיות ותרבותיות. אנו מאמינים כי בכוחה של היהדות הרפורמית להרים תרומה גדולה לבניית חברה, היונקת כח ועוצמה מעברה והמבוססת על ערכי מוסר צדק ומשפט. חברה, המהווה מרכז רוחני לעם היהודי ואות ומופת לאומות העולם, כחזון הנביא: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (מיכה ד, ב).

תשובה חיובית לשאלה זו ניתנה כבר במשנה, שקבעה "...במלחמת מצווה הכל יוצאים (למלחמה), אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". לפי הרמב"ם, מלחמת מצווה היא "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". לצערנו, אנו מצויים בישראל במצב המוגדר על-פי המסורת כמלחמת מצווה. לפיכך מצווה היא לכל גבר ולכל אישה להתגייס ולהשתתף בהגנת הארץ והעם. איננו מקבלים את דעתם של חרדים הטוענים כי תפקידם של תלמידי ישיבה הוא "לעסוק בתורה, ובזכותם ישמור ה' את העומדים בחזית לנחול ניצחונות ולשוב לבתיהם לחיים ולשלום". גישה זו נוגדת את האיסור החל על הנאה מדברי תורה, וגם סותרת את מאמר חז"ל "מנין לך כי דמך אדום מדמו?", כלומר, בנפש חברך אל תציל נפשך!

היהדות הרפורמית מחייבת שוויון מלא לאישה בכל תחומי החיים, להלכה ולמעשה. נשים שוות לגברים היום בזכויותיהן ובחובותיהן, במשפחה, בקהילה ובמישור הכלל-ציבורי. אצלנו אין מחיצה בין נשים לגברים בבית-הכנסת - לא מחיצה פיסית ולא מחיצה תפקודית. אנו מקיימים טקס הכנסת הבת לברית אלוהינו, אישה יכולה לעלות לתורה, כבת-מצווה ובכל הזדמנות אחרת, להיות שליחת הציבור ולקרוא בתורה, להיות רבנית מוסמכת וחזנית, ולתפקד בכל תפקידי המנהיגות בקהילה ובתנועה.

התנועה ליהדות רפורמית בישראל רואה כיסוד היהדות את השאיפה לתיקון החברה, לשותפות עם האל בעיצוב חברה צודקת. היהדות הרפורמית מבקשת להביא לאיזון מחודש בין מרכיבי היחס שבין אדם למקום לבין מרכיבי היחס שבין אדם לחברו, תוך הדגשת המצוות החברתיות כתנאי מחייב בהוויית היהדות. היהדות הרפורמית רואה את המצוות המעשיות כחיוניות ליצירת קהילה דתית ומודל של חברה המושתתת על צדק ומוסר. תפישתנו את הצדק חברתי מבוססת על תורת נביאי ישראל, אשר העמידה את העזרה לזולת, הדאגה לנצרך והאחריות כלפי החריג בחברה מול הדתיות הפולחנית. היהדות הרפורמית דוגלת בעשייה חברתית כחלק מתפישה יהודית מובהקת, ואפילו כתנאי לקיום פולחן בעל משמעות דתית "כי צדק חפצתי ולא זבח...". להגשמת תפישה זו אנו פועלים - יחידים, קהילות והתנועה בכללה - בעזרה מעשית ובתרומה לנזקקים, במועדוניות וחלוקת ערכות ציוד לימודי לילדים משכבות מצוקה, בטקסי ברבת מצווה לילדים חריגים, במאבקים לחופש דת ולחופש מדת ולפלורליזם דתי וחברתי בישראל ליהודים ולאלו שאינם יהודים, באימוץ מוסדות רווחה, מעונות לנשים מוכות, מעונות למבוגרים ולילדים חריגים, פעילויות בנושאי איידס, מתן בסתר לנזקקים, תרומות מוח עצם, קמחא דפסחא, סיוע למשפחות רעבות, מלחמה נגד אלימות במשפחה ובחברה ועוד. כמו גם בפעילויות למען זכויות האדם בסיוע משפטי לעולים חדשים ובפעילות במסגרות בין-דתיות למען סובלנות הדדית ודו-קיום.