התייחסותי: כרוב מאמרי החכמים הכלולים בפרק זה, עוסק מאמרו של רבי יהושע בן לוי (דור ראשון לאמוראי ארץ ישראל, ראשית המאה השלישית לספירה), בשבח תלמוד התורה, במקום הראוי לו בחיינו ובהשפעה הנודעת לו על רוח האדם. בכך מתבטא הערך הנשגב המיוחס לתלמוד התורה, ומקומה המרכזי של פרקטיקה דתית זו בחיי יהדות חז"ל. עניין זה אינו מובן מאליו כלל. במקרא לא נמצא רעיון זה כמעט כלל. קרבת האל נקשרת בו בעבודת האל, שעיקרה קרבנות, בהישמעות לאיסורים השונים, בכינון צדק חברתי וכיוצא באלה. שכבות דתיות אחרות, מתקופת חז"ל ואילך, כרכו את קרבת האל בפרקטיקות מיסטיות ובחדירה לרזי האלוהות. ואילו דרך המלך של חז"ל ביקשה למקֵם במרכז ההוויה הדתית של היחידים ושל הקהילה היהודית דווקא את תלמוד התורה.
כמה וכמה דברים יש לרבי יהושע בן לוי לומר על תלמוד התורה. דברו הראשון מקשר בין תלמוד התורה למתן התורה. בת הקול האלוהית, מעין הד אחרון של ההתגלות שבה ניתנה התורה, תובעת את עלבונה של תורה. היא יוצאת מאותו מקום עצמו, מהר חורב המזוהה במסורת כהר סיני. בת הקול מלמדת שמי שאינו נענה לתביעה לעסוק באורח מתמיד בתורה הריהו "נזוף למקום" (ע"פ משנה, תענית, א, ז). נראה שהפסוק הבא להוכיח-כביכול עניין זה, מובא משום שמהאותיות הראשונות והסופיות של המלים "נזם זהב באף" ניתן לגזור את המילה המלה "נזֻף" (או "נזוף"). ההיבט התוכני של המדרש משמעותי, כמובן, הרבה יותר. כשאנו זונחים את התורה ומסתפקים בכך שהיא בידינו, אנו מגלים את מלוא חדלוננו הדתי; הרינו כחזירים המתנאים בתכשיט יפהפה ואינם חשים כיצד יפי התכשיט מבליט את כיעורם.
אולם רבי יהושע רוצה ללמדנו הרבה יותר. תלמוד התורה בעיניו אינו רק חובה, שעלינו לקיימה יום-יום. לא פחות מכך הוא כלי רוחני המשתית את חירותו האנושית והדתית של האדם. לומדי התורה הם בנות חורין ובני חורין המביאים אל הלימוד את דעתם ידיעתם, הבנתם וזוויות הראייה שלהם. הם יקבעו מהו שאנו קוראים בתורתו של האל, הם יסמנו את הכיוון למעשה הדתי הנתפס כמצווה משמים. המדרש, הבא לבטא רעיון זה, מיישם בעצמו חירות זו במלואה. הפסוק הנדרש מתאר את הלוחות הפלאיים שמשה קיבל בהר סיני. הלוחות הם 'מעשה אלוהים' הניתן במישרין מידי האל לבני אדם. כך גם 'המכתב', הטקסט הכתוב על הלוחות הללו ומעניק לקבלתם משמעות. זהו "מכתב אלוהים" ה"חָרות על הלוחות". והנה בא רבי יהושע, ומלמדנו שמתת אלוהית זו קוראת לנו ליצור מתוכה ולבטא בכוחה את שלנו דווקא. בלא היסוס הוא מציע לשנות את הניקוד (שהוסף טכנית בשלב מאוחר למדיי, אך מבטא במקרה זה, ללא ספק, את משמעותו של פשט הכתוב). במקום לראות במה שכתוב דבר סטטי ה"חָרות" בידי האל על הלוחות, הוא מבקש ממנו להבין שמדובר ב"חֵרות" השרויה על הלוחות. היא נתונה מידי האל, אך כל כולה בידי אדם. שהרי, ממש כדרך שרבי יהושע עצמו הדגים זאת, לומד התורה הביקורתי, המחויב, הנועז, היצירתי – הוא דוגמא ומופת לאדם בן חורין; העוסקת בתורה ויוצקת מתוכה את עולמה הדתי – היא אישיות שחירותה מעוגנת עד תום בתודעת המצווה שלה, שהמצווה שהיא ממלאת היא פרי מובהק של החירות שנטלה לעצמה. ואל נא נמהר להיזעק, מניין נטל רבי יהושע את החירות לשנות כך את משמעות הכתוב וליטול בכוח הזרוע חירות לעשות בדבר האל כפי הכרתו של הלומד, על פי דרכה של הלומדת. שהרי, הכתוב עצמו מלמדֵנו הִלכות חירות ואחריות. לא יחלפו שלושה פסוקים מן התיאור המופלא הזה של הלוחות ושל הכתוב עליהם, עד שמשה יתייצב במלוא אחריותו אל מול מראה האורגיה הנוראה של העם הרוקד סביב העגל – וישבֵּר לוחות אלה עצמם.
ועוד לימוד אחד מבקש רבי יהושע להנחיל לנו, וגם אותו יעגן במדרש מורכב ונועז. למדנו שתלמוד תורה הוא חובה האמורה ללוות את חיינו בכל עת. המשכנו ועמדנו על מעלת החירות האופפת את הלומד. עתה בא רבי יהושע ומוסיף את הנדבך האחרון, העיקרי של דבריו. תלמוד תורה אינו מעלה שאנו ניצבים עליה ללא נוע; מעיקרו הוא סולם שאנו מטפסים בו, מתעלים בעזרתו, מעפילים בשלביו אל גובהי חיים ויצירה שלא פיללנו. החובה שנטלנו על עצמנו והחירות שנטלנו לעצמנו, משמען מימוש הולך וגובר של רוחנו, התקרבות הולכת ונמשכת שלנו אל אלוהינו. לשם עיגונו של רעיון זה מגייס הפעם רבי יהושע פסוק מספר במדבר, המתאר את נדודי בני ישראל. פשט הפסוק (וזה שלפניו) הוא ציון התחנות השונות שעברו: מדבר, מתנה, נחליאל, במות. לנו קשה אמנם לזהות מקומות אלה, אולם ברור שהכתוב מדבר בציונים גיאוגרפיים ממשיים וידועים שהקוראים בני הזמן היו עשויים להכיר. ואילו רבי יהושע מבקש ללמוד דבר משמות התחנות דווקא. המסע מתחיל, בפסוק המצוטט, מ"מתנה", היינו ממתת התורה לעם. מי שדבק בה ועוסק בה מגיע ל"נחליאל", היינו לנחלי האל, לשפע הרוחני הזורם בלא מעצור ומרווה את האדם. אם ישתה ממים אלה ויעשה את התורה למרכז חייו יגיע ל"במות", היינו, למקום האינטימי והקרוב ביותר שבו עובד אדם את אלוהיו, לרמה הרוחנית הגבוהה ביותר שבה מתייצבת לומדת התורה, לפני מי שמידיו קבלה את התורה ואת המצווה.
ואנו נוסיף לדברי רבי יהושע רק עוד, שהתמסרות זו לתורה, החירות הנוצקת מלימודה והתעלותם של לומדיה – כל אלה מן הדין שיהיו מכוונים אל המעשה האנושי, אל אהבת הרע, אל רדיפת הצדק והשלום, אל תיקון עולמו של האל. שהרי, כמאמר הגמרא, "גדול תלמוד, שמביא לידי מעשה" (בבלי, קידושין, מ ע"ב).
