תולדותיו: תנא שפעל במאה השנייה בארץ ישראל, אחד מתלמידיו הבכירים של רבי עקיבא. מסופר עליו כי למד מרבו את תורות הנגלה והנסתר. גם הוא אחד מהרוגי מלכות והוצא להורג כשהיה בן תשעים וחמש
מתוך הפרשנות המסורתית: רש"י וברטנורא על "הרי זה מתחייב בנפשו. – לפי שלילה הוא זמן למזיקים והמהלך בדרך יחידי הריהו בסכנה…ואילו היה עוסק בדברי תורה, הייתה תורתו משמרתו.
התייחסותי: רבי חנינא בן חכינאי, מונה מספר התנהגויות הגורמות לאדם שיתחייב בנפשו. מבחינה משפטית, משמעות הביטוי "מתחייב בנפשו" היא שהאדם יחוב בגללן עונש מוות אבל דומה שהכוונה כאן היא לכך שהוא מסכן את נפשו.
שלושה ממדים: זמן, מקום ומעשה
במבט ראשון לא ברור מה שלילי כל כך או מסוכן בשלוש הפעילויות שאליהן מתייחס רבי חנינא בן חכינאי. אולם דומה שלכולן משותפת העובדה שהאדם מוציא עצמו באמצעותן מן הכלל: המהלך בדרך יחידי בוחר להתרחק מן הדרכים שבהן מהלך הציבור, המפנה לבו לבטלה נמנע מלעסוק בדברים שיש בהם להביא תועלת ורווחה לו ולאחרים. והנעור בלילה? כיצד הוא מוציא עצמו מן הכלל? נדמה לי שהכוונה אינה למי שמתעורר משנתו מעצמו אלא על מי שבוחר להישאר ער בלילה בזמן ששאר בני האדם נמים את שנתם ולעסוק בעיסוקיו בבדידות.
שלוש הפעולות שמביא החכם הן דוגמאות לעניינים רחבים יותר, שמהם יש להיזהר: "הנעור בלילה" פעיל בזמן שאינו רגיל לבני האדם; "המהלך בדרך יחידי" מסתובב במקומות שאינם רגילים לבני האדם; "והמפנה לבו לבטלה" מפנה לבו מן הדברים שחשובים לבני האדם. שלושת הממדים: זמן, מקום ומעשה מגדירים את שייכותו של אדם לקהילה או את בחירתו להימנע ממנה. רבי חנינא בן חכינאי מעודד בדרשתו את שומעיו לא להוציא את עצמם מן הציבור ולפעול במסגרת המקומות, הזמנים והעניינים המשמעותיים.
פתאום נעור אדם בלילה ומתחיל להלך
בתרבות חז"ל, הלילה נתפש כתחום מסוכן, שבו לאדם ולחוקיו אין שליטה ויכולת אכיפה. הלילה זמן שלטונו של הטבע הפרוץ וחסר הגבולות, והוא נתחם על ידי היום, המתאפיין בשליטה ובריסון. ומה התרופה לסכנות ליליות אלה? חז"ל מלמדים אותנו, שהמזור לאלה הוא דברי תורה ודברי תפילה.
רבי חייא אמר: "כל העוסק בתורה בלילה, שכינה כנגדו" (בבלי תמיד לב, ע"ב). ובדומה לו דרש ריש לקיש: "כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (בבלי חגיגה, יב, ע"ב). דברים אלה בשבח הלימוד בלילה מצביעים על כך, שבאמצעות הלימוד אפשר לשלוט באופן מסוים בחושך ובזמן המפחיד. ואולי תלמוד התורה בלילה הוא פעילות שיש בה גאולה אישית, דווקא כי החושך מסמל נכונות לוותר על שליטה.
עד כאן על דברי תורה, ועתה על דברי תפילה. בסידור רב עמרם גאון, המתוארך לסוף המאה התשיעית, מופיעה הפסקה הבאה: כשיוצא אדם בלילה בלא שעה [נוסח אחר: יחידי בלילה] אומר: מימיני אל ומשמאלי עזיאל ומלפני נמואל ומאחורי שעשואל. שכינת אל על ראשי. הצילני ה' מפגע רע ומשטן רע.
(מהדורת גולדשמידט, עמ' 184).
הפסקה מאגֶדֶת שתיים מן הפעילויות שרבי חנינא בן חכינאי מזהיר מפניהן – ערות בלילה ויציאה לדרך יחידי (לפחות לפי אחד הנוסחים). אם אדם נאלץ לעשות כן, עליו להגן על עצמו בכך שיקרא בשם המלאכים ולהקיף את עצמו בנוכחותם המיטיבה כנגד הסכנות הצפויות לו בדרכו החשוכה. אולם מילות התפילה האלה עתיקות הרבה יותר. אנו מוצאים אותן על קערות השבעה עתיקות, שנוצרו בבבל לשם הגנה ושמירה מאות שנים קודם לכן, ואשר נקברו מתחת למפתני בתים.
מילות הגנה הדומות לאלה שהופיעו באמצע האלף הראשון לספירה המקובלת במסופוטמיה ונכנסו לתפילה במאה התשיעית, הפכו בנות בית בקריאת שמע שעל המיטה ככל הנראה בתחילת המאה הי"ג. כיום הן מופיעות ברוב המנהגים של תפילה זו, הן חביבות במיוחד על הילדים:
בשם ה' אלהי ישראל, מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל,
ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל.
