תולדותם: רבי חנינא סגן הכהנים היה, כנראה, סגן לכוהנים הגדולים בסוף ימי בית שני. ראה את תוצאות החורבן שגרמה שנאת החינם ומלחמת האחים בירושלים. לכן דבריו מתמקדים בנושאי שלום.
רבי חנניא בן תרדיון תנא בן דורו של רבי עקיבא. נמנה על עשרת החכמים המכונים "עשרת הרוגי מלכות". הוצא להורג בשריפה כשספר תורה כרוך סביבו לאחר שנתפס לומד תורה. בתו ברוריה אשת רבי מאיר היא האישה היחידה בתלמוד המוזכרת בשל למדנותה.
רבי חנינא סגן הכוהנים ורבי חנניה בן תרדיון חולקים את המשנה השנייה בפרק ג' שמותיהם דומים אבל פרט לכך אין מכנה משותף לדבריהם.
מתוך הפרשנות המסורתית: ברטנורא על "הוי מתפלל" – אפילו על אומות העולם. בבלי עבודה זרה ד' ע"א: למה נמשלו בני אדם לדגי הים? – מה דגים שבים כל הגדול מחברו בולע את חברו, אף בני אדם – אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחברו בולע את חברו. המאירי על מושב לצים: שאינם מדברים בדברי תורה, ואפילו שאינם מתלוצצים, הואיל וישיבה של בטלה היא. רמב"ם: כל שאין שם דברי תורה מושה לצים הוא.
התייחסותי: רבי חנינא סגן הכוהנים חותר להגיע אל השלום הנכסף. בדבריו הוא ממשיך את שיטתו של ירמיהו הנביא לגבי היחס למלכות בה מתגוררים יהודים. כפי שאנו מוצאים בירמיהו פרק כ"ט, לא תמיד הגענו לארצות השונות של הפזורה מתוך רצוננו. לעיתים גלינו בכוח, לעיתים נאלצנו בשל המצב הקשה לעזור את ארצנו ולחפש את יכולת המשך החיים בארצות שונות. כך קרה שהתפזרנו בארבע קצוות תבל. בינתיים, עד שיבואו ימי הגאולה אנו נאלצים לחיות בארצות שונות ולא תמיד טוב לנו. סבלנו מרדיפות ומגזירות, מעלילות דם ומשנאתם של בני הארצות בהם ישבנו. אך תמיד עמדה לנגד עיננו הוראתו של הנביא שצוותה על גולי בבל להתפלל לשלומה של העיר כי רק עם יהיה בעיר שלום זה יהיה גם מנת חלקנו אנו. לאורך כל הדורות הקפדנו להתפלל לשלום המלכות. במו עיני ראיתי בבית הכנסת המרכזי במוסקבה ברחוב ארכיפובה לוח ועליו התפילה לשלומה של מדינת ס.ס.ס.ר (ברה"מ) ולשלומו של המזכיר הכללי יוסיף ויסריונוביץ סטלין. אינני יודע מה מנהגם של יהודי אירן היום אבל אני משער שגם הם מתפללים לשלומה של אירן ושליטיה האנטישמיים.
רבי חנינא בן תרדיון מדבר על החברה שראוי לו לאדם למצוא. בדבריו הוא מחבר בין טיבה של החברה לשאלת העיסוק בדברי תורה. בחסרונם זו חברה של לצים שמוטב לאדם להדיר רגליו ממנה. אבל כאשר המכנה המשותף של החברה הוא עסוק בדברי תורה כל מספר, גדול או קטן, של עוסקים בתורה ראוי להקרא חברה. רבי חנינא איננו נושא את עיניו למספרים הגדולים. בתוך חברה שכזאת בודאי ימצאו כאלו אשר ידעו תורה ויהיו מסוגלים ללמד אותה לאילו המקשיבים ולומדים לקח מהם. אבל כיצד נתייחס אל צמד הלומד יחד תורה. זו מסגרת עדיפה בעיני חז"ל. הם קראו לה בשם "חברותא" והדגישו שמסגרת זו עדיפה בעיניהם משל לסכין אשר הופכת להיות חדה רק כאשר היא באה במגיע עם כתף, הצד הכהה, של סכין אחרת. סיומו של הדיון בחברותא הוא כאשר שני הלומדים יחד מרוצים מהמסקנות אליהם הגיעו בלימודם המשותף. רבי חנינא אף מסכים לקבל מסגרת של לומד אחד כמסגרת ראויה. לא תמיד מצליח הלומד למצוא חברותא מתאימה ללימוד האישי שלו ועל כן לגיטימי כי הלומד הזה יחליט כי בהעדר פרטנר מתאים יכול האדם למצוא את עצמו לומד לבד ומגיע לתוצאות ראויות בלימוד היחידני הזה. גם במקרה זה, כסיכומו המדרשי של הפסוק מאיכה ז', נוטל האדם הלומד שכר על לימודו.
