תולדותיו: על שמעון בן עזאי ראה משנה ב' בפרק זה.
מתוך הפרשנות המסורתית: ירושלמי נדרים ט', ד: ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט 18) – רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם (בראשית ה', 1) – זה כלל גדול מזה. תפארת ישראל על שאין לו מקום: שלא ברא הקב"ה דבר לבטלה, ואם אין צורך בדבר במקום זה, יש בו צורך במקום אחר.
התייחסותי: דבריו של שמעון בן עזאי בנויים כשיר. ויש בהם הקבלות מעניינות: השורה הראשונה קוראת לא לבוז והשנייה לא להגזים. השורה הראשונה והשלישית מדברות על "אדם", השנייה והרביעית עוסקות ב"דבר". בן עזאי, אחד מארבעת החכמים שנכנסו לפרדס, מבקש ללמד אותנו את מידת האמצע – לא לבוז ולא להפליג ולהכיר בכך שלא תמיד אנו יודעים את סיבתם של דברים.
במבט ראשון, משתקפת בדבריו של בן עזאי גישה אופטימית המראה שלכל אדם בעולם תפקיד "שאין לך אדם שאין לו שעה", גם אנשים (או דברים) חסרי ערך לכאורה יפתיעו ברגע לא צפוי, וישפיעו להפתעת הכול. זוהי גישה מאפשרת: בכול מה שנברא יש צורך. זוהי גם עמידה של ענווה, גם אם אין אנו מבינים את מהלך הדברים, לכל אדם ולכל דבר יש שעה.
אולם דבריו של בן עזאי משקפים גישה שהיא גם תועלתנית מאד: אנשים ודברים קיימים לצורך מסוים, גם אם הצורך סמוי מן העין. הם קיימים לשם אותו צורך ובהגשמתו הם נמדדים.
אני מעדיפה לא לחשוב על בני אדם במונחים תועלתניים כאלה, ומבקשת להשלים את דבריו של בן עזאי באלה של ברל כצנלסון שאמר:
ירשנו את הראייה היהודית הקדומה, שהעולם כולו נתון תדיר על כף המאזניים, וכל אחד מאיתנו וכל מעשה של כל אחד מאתנו יש בו כדי להכריע את הכף, וכל שעה היא שעת ההכרעה.
ברל מתבסס על המסורת התנאית: לעולם יראה ייראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה – אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה" (בבבלי קידושין מ, עמוד א-ב.)
דווקא כצנלסון, שהיה לו חלק חשוב כל כך בציונות ובהקמת המדינה, מדגיש שכל מעשה הוא מעשה מכריע ושכל שעה היא שעת ההכרעה. לא רק תקופות דרמטיות ומעשים הֵרואיים, אלא גם שעות
יומיומיות שבהם אדם עושה את מעשיו השגרתיים בנאמנות ומתוך מחויבות עשויים להכריע את הכף. כל אדם וכל "דבר" יש להם שעה, בכל שעה ושעה ובכל מקום ומקום.
