תולדותיו: רבן יוחנן בן זכאי חי 120 שנה, בערך בין השנים 30 לפנה"ס – 90 לספירה היה מגדולי התנאים ומנהיג חשוב בתקופת חורבן בית שני והמרד הגדול. נחשב לדמות המרכזית שפעלה לשיקום היהדות הרוחנית לאחר החורבן. התואר רבן ניתן לו משום שכיהן כנשיא הסנהדרין, למרות שלא השתייך למשפחת הנשיאים מבית הלל. היה תלמידו של הלל הזקן. בזמן המרד הגדול וחורבן ירושלים נשאר רבי יוחנן יחידי מבין חברי בית הדין בירושלים, והיה חלק מקבוצה קטנה של "רודפי שלום" שהתנגדו ל"קנאים". לאחר החורבן ייסד בה את בית המדרש ביבנה שם הונח היסוד לסידור ולעריכת התורה שבעל פה, שכונסה מאוחר יותר לששה סדרי משנה. בסוף ימיו עם התבגרותו של רבן גמליאל דיבנה פינה ריב"ז את כס הנשיאות והדרים לברור חייל בנגב המערבי.
מתוך הפרשנות המסורתית: רבינו יונה: המידות הטובות שצריך האדם לדבוק בהם הן רבות. ריב"ז מברר עם תלמידיו מהי המידה העיקרית והיסודית דרכה יגיע לשאר המידות המאירי: אהבת העולם היא שורש כל המידות. רשב"ץ: הכל תלוי בלב ומי שלבו טוב כל מידותיו ישרות ודעותיו נכונות. רבינו יונה לעניין הדרך הרעה: לא תמיד כל מה שהוא טוב ההפך יהיה רע. הנדיבות היא ערך טוב אבל הקמצן איננו בהכרח רע משום שלא עשק ולא הזיק לאיש.
התייחסותי: רבן יוחנן בן זכאי מחפש את הדרך הישרה לאדם. זו אינה הדרך הקצרה וכנראה שזו איננה גם הדרך הטבעית עבורו. בבראשית ח, כ״א אנו קוראים: ״…ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו…״. פסוק זה מייצג את הנחת היסוד האלוהית, לפיה נטייתו הטבעית של האדם היא לרע, ליצר. היצר הוא העין החומדת, הקנאה בחבר או בשכן. היצר הוא היכולת ליצור יצירה קוגנטיבית, היכולת לדמיין המאפשרת לנו לראות את עצמנו חיים חיים של אחרים, חיים שאין לנו, חיים של מותרות, מימושן של תשוקות אסורות ועינוגי גוף ונפש. כל אלה הם עניינם של היצר, של הכח היוצר, המאפשר לכל אחד ואחת מאיתנו לחיות במקום, בזמן ובתנאים אחרים מהמציאות. אלוהים הניח שמחשבות אלה הן נחלתנו כבני אדם וחז״ל מנסים לשרטט לנו מפת דרכים אל ה״דרך הישרה״. הם מנסים לנתב את עוצמות היצר אל עבר היצירה. להפוך את כוחות הקנאה לעבר תשוקה לשנות את המציאות.
כמות הרגש המושקעת בלמצוא ולבחור בדרך הישרה היא עצומה. עובדה זו עומדת בסתירה למערך המצוות וההלכה המסועף המכתיב לאדם התנהגות האמורה לספק לו ׳מתכון׳ לדרך. אין די בספר כללי ההתנהגות מאחר והלב הוא מקור התחושות המעניק משמעות, חיבה, אהבה ובסופו של דבר מביא לבחירה במעשים ובדרך. תשוקה איננה מילה גסה, כל עוד כוחות היצירה שהתשוקה הזו טומנת בחובה מכוונים אל עבר הדרך הישרה. לא את מסתרי הלב אנחנו מצווים להכיר, אלא את הכיוון אליו הוא מוביל אותנו. את הלב אנחנו יכולים לאמן (כמו בחדר כושר) להרגיש, לאהוב וליצור. החשוב הוא מציאת הדרך הישרה. מסלול הזהב שעליו עלינו למצוא ולהימצא.
כבני אדם אין אנו יכולים להימנע מנטיית לב, מרוע לב, ממחשבות רעות על שכן או מעין רעה. דבר זה אינו נמצא בשליטתנו במקרים רבים. הדרך הישרה איננה שביל או כביש, לא ניתן למקם אותה על מפה גיאוגרפית מסויימת והיא אינה משותפת לכולנו. במידה רבה הדרך הישרה היא המוצא האישי של כל אחד ואחת מאיתנו לצאת מפינות חשוכות של מחשבות רעות, קנאה, שנאה וקנטור.
״לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי״ אנו קוראים בתהלים נא, יב. הפעולה האלוהית היא הבריאה, הרוח היא תוצאות הכוונה האנושית וזו מתעצבת ומתעצמת בלב, מקום הכוונה. היציאה מזירת הרוע ראשיתה בכוונה והמשכה בהכוונה, בכיוון פנימי ולעיתים בעזרה חיצונית, אך התוצאה הסופית היא אישית מאוד, הכוללת מימדים רוחניים ומעשיים.
בשיר הכיסופים לארץ ישראל ״לבי במזרח״ כתב רבי יהודה הלוי ״לבי במזרח ואנכי בסוף מערב…״ בכך, הוא מעניק לנו הצצה אל כמיהה מוסכמת, אל תשוקה שכולנו שותפים לה והיא חלק מיצר שאין לראותו כמעשה של רוע. ליבו של ריה״ל ״כשר״ לבגוד במקום הולדתו ברצונו להיות במולדתו האמיתית. ליבו שבור אך שלם, יש מתח בין כוונתו וכמיהתו לבין מעשיו, בין נטיית לבו לבין נוכחות גופו. ״…אנוכי בסוף מערב…״ ניתן לקריאה גם כ: ״…אנוכיותי בסוף מערב…״.
הסכמתו של רבן יוחנן בן זכאי עם דברי רבי אלעזר כי הלב הוא המכריע לטוב או למוטב, היא במובנים רבים נקודת ההתחלה במסע האישי להגדלת הטוב ולצמצום הרוע. כמעין קצה חבל טבור לבריאה אנושית של לב חכם, טוב, יוצר, חושב ומכוון עצמו בנפתולי היצר אל הדרך הישרה. וכך, טוב לו לאדם ולסובביו.
