בנו הבכור של רבי יהודה הנשיא שהיה כנראה גם תלמידו. רק מעט מתורתו נשארה בידינו ולא אחת הוא מצטט את דברי אביו. נראה ששמש בתפקידו זמן רב. יורשו היה בנו יהודה הקרוי גם ר' יהודה נשיאה.
מתוך הפרשנות המסורתית: הפרשן ברטנורא מבאר שהתורה מתשת כוחו של אדם והמלאכה מפרכת ומשברת את הגוף, ומתוך כך יצר הרע בטל ממנו. פירוש המאירי מלמד: שכל צד העוון נעדר ממנו, שמצד תורתו הוא יודע במה שהוא צריך להיזהר, ומצד פרנסתו אינו צריך להשתמש בתחבולת מרמה, שהרי מרוויח לחמו ממלאכתו. רש"י מסביר: שמתוך שהוא לומד ועוסק בתורה, ובדרך ארץ להתפרנס, אינו חומד ואינו גוזל ממון אחרים.
התייחסותי : זכורות לי צעדותיי בסוף ימי לימודים באוניברסיטה העברית במורד השדרה מהר הצופים בואכה הגבעה הצרפתית. הצעדה מהקמפוס הבייתה הייתה גם צעדת המעבר ממציאות הלימודים למציאות שמחוץ לאוניברסיטה, המציאות של הבית והמשפחה. הייתי מהרהרת במה שלמדתי באותו יום אך גם בארוחת הערב שנכין לילדינו. המעבר לא היה תמיד פשוט, ובכל זאת, חדוות הלימוד נמסכה בסיפוריהם הנרגשים של הילדים על יומם בבית הספר ובגן, נמזגה בהכנת הארוחה ונמסכה במתיקותם של שירי הערש.
משנתו של רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, עומדת על המתח הידוע בין העיון והלימוד ובין המעשה, בין התשוקה להשתקע בעולם הדעת ובין המשיכה לעסוק בחיי העולם הזה, ב"דרך ארץ". רבי גמליאל מזהיר מפני ניתוק בין הלימוד ובין מה שמתחייב ממנו, הוא מזהיר שהלימוד, מענג ככל שיהיה, אינו קיים במנותק מן החיים הראוים.
תורה המנותקת מן החיים, על מוראותיהם ושמחותיהם, תורה שאינה מעוגנת בחיי העולם הזה, אין לה קיום, "סופה בטלה" ואפילו "גוררת עוון". רק החיבור בין תלמוד תורה ובין דרך ארץ, רק היגיעה בשניהם יש בו ממש, ועל כן, תורתו "משכחת עוון". ואם יפים היו הדברים לימיו של רבן גמליאל, דומה שיפים הם לימינו שבעתיים.
עד כאן הכול שריר. המשנה ברורה למדי, הן בלשונה הן במשמעה והן במה שמשתמע ממנה, אולם סופהּ מעורר שאלות – רבן גמליאל עוצר לפתע את לימודו, מרים עיניו ופונה אל התלמידים היושבים לפניו ושומעים את דבריו. הוא קורא אליהם, דובר אליהם ישירות: "ואתם, מעלה אני עליכם שכר הרבה, כאילו עשיתם". ואולי פונה החכם אלינו, הקוראים את דבריו לאורך הדורות. מה משמעות אמירתו "כאילו עשיתם", האם הוא מניח שחזקה על לומדי התורה, שהם אינם מקיימים את דבריו ואינם משקעים את תלמודם במעשיהם?
אולי רבן גמליאל מודה בעקיפין, שהשילוב בין תלמוד ובין מעשה הוא קשה מאד, אתגר יומיומי שההתמודדות עמו מורכבת. אולי הוא אומר שההשתדלות היא העיקר, וגם אם לא נצליח לשלב בין הדרישות השונות של חיינו באופן מושלם. אולי הוא רומז שהמאמץ עצמו מעלה עלינו כאילו עשינו והצלחנו.
