I prefer dangerous freedom over peaceful slavery” – Thomas Jefferson“
תולדותיו: אנטיגונוס היה חכם בדור המעבר בין אנשי הכנסת הגדולה, שמעט מאד ידוע עליהם, ובין תקופת הזוגות. היה מהעיר סוכו שביהודה (ככל הנראה במזרח עמק האלה) ותלמידו של שמעון הצדיק וקרוב לודאי שימש כנשיא אחריו. חי ופעל דור או שניים לפני מרד החשמונאים בתקופה הידועה לנו כתקופת המתייוונים. שני תלמידיו : יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, המופיעים במשנה הבאה, הם בני הזוג הראשון בתקופת הזוגות. על פי המסורת האבות דרבי נתן (חיבור מקביל למסכת אבות) שניים מתלמידיו היו צדוק וביתוס המסמלים את עולם הכפירה ביהדות שתלמידיהם נקראים צדוקים וביתוסים.
מתוך הפרשנות המסורתית: הרמב"ם אומר שפרס ייקרא הגמול אשר יגמול האדם למי שאין לו טובה עליו ושאינו חייב להטיב לו בגלל הטובה שהשני עשה לראשון. הרמב"ם מוסיף בסוגיית הפרס שאין לקיים מצוות אפילו לא לצורך העולם הבא ומי שעושה זאת אינו נקרא עובד שלם. רש"י מפרש שיתכן שהקב"ה יבחן את האדם ויעמידו בנסיון העניות. אם אותו אדם עובד את האל כדי לקבל פרס הוא עלול להגיע לכפירה.
התייחסותי: במסורת התורה שבעל פה מתבלט אנטיגנוס איש סוכו באלמוניותו, במעמדו ובשמו. איננו יודעים דבר נוסף מפיו ומילים בודדות אלו, הן עדות לחשיבותו כמנהיג רוחני בקרבת ימי החשמונאים (תקופה מודחקת בתורה שבעל פה מסיבות רבות). בשושלת מסירת התורה, אנטיגנוס הוא שריד אחרון ל"אנשי כנסת גדולה" ששכנה במקדש והייתה חלק מה"סדר היישן" (מקרא/כהונה/מלוכה). לאחריו, החלה "תקופת הזוגות", תחילתו של "סדר חדש" – מהפכת התורה שבעל פה, המשנה וחכמיה וה"דמוקרטיזציה" של הסמכות והידע היהודי. בשונה מרוב החכמים במסכת אבות, אנטיגנוס נושא בגאווה, שם יווני. אמנם יש בכך מרוח תקופתו, ויחד עם זאת לא מצאנו כדוגמתו במורו שמעון הצדיק ולא בתלמידיו יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן.
כל מהפכה נטועה בהלכות המחשבה והשינוי בדור שקדם לה. כמנהיג בזמן מעבר בין שיטות חשיבה ומנהיגות, מצאנו את אנטיגנוס איש סוכו בעמדה ייחודית לגבי יחסי אדם ובורא עולם. מורו במשנה ב' מזכיר את חשיבות הלימוד הצדקה ועבודת המקדש, תלמידיו במשניות ד' ה' מדברים על הבית הפרטי ותפקיד הקהילה בתורה וברווחה. אנטיגנוס, שמציג עמדה תיאולוגית כללית מאפשר את המעבר והשינוי.
אנטיגנוס, כשמו שמעיד עליו, מעריך את התרבות היוונית ובו בזמן שרוי בתוך המסורת הישראלית. מסורת המקרא רואה בהתנגדות לעבדות מצרים מניע מרכזי לחיי חירות על פי חוק וצדק שמקורם אלוהי. מחד, דמות האדם הראוי היא כדמותו של אזרח יווני, חופשי ומעורה בקהילתו. מאידך, היהודי הראוי המקיים אורח חיים מתבדל מ"חוקותיהם" של גויים תחת מרכז דתי לאומי בירושלים. אנטיגנוס מציג בשלשה משפטים, תפיסה בלתי תכליתית של עבודת האל – "שלא על מנת לקבל פרס". תפיסה שנראית כהיפוכה של תורת הגמול המקראית/מקדשית (דברים ה' ט"ו: למען יאריכון ימיך וגו'; ויקרא י"ד כ': וכיפר עליו הכהן וטהר; וכו'). אנטיגנוס אינו חושש לא מן היוונות ולא מן הישראליות הפורייה שמחוץ לירושלים. הוא מאפשר לתלמידיו להשתחרר מנורמות חשיבה מקובלות ולפתח חשיבה עצמאית, כזו שתאפשר בעתיד את ביזור הסמכות הדתית וניתוק כבלי הרוח הישראלית מן המקדש וירושלים כחזות הכל.
פתיחת דבריו: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וגו' " יכולה הייתה להתפרש כאילו יש בה התנגדות מוחלטת לדימוי העבד והאדון, לכן צריכה המשנה את חלקה השני שמראה כי לא עצם המעמד כעבד מול האל הוא העיקר אלא מהותו של האל (שמים) והכוונה שבעמידה מולו (שלא לשם פרס). במילים אחרות: האל לא נברא על מנת לשרת את האדם ולחלק פרסים, אלא האדם נולד לשרת את האל כעבד. לפיכך, אל לאדם לבחון את עבודת האלהים על פי קריטריונים של כדאיות והענות האל לרצונותיו, אף אם כך יהיה. בו בזמן גם אין מעשי האדם נבחנים בהליכתו כעוור אחר נורמות קיימות או הוראות כהנים ורבנים שהרי אין האדם "עבד" להם אלא עבד ישיר לאדון הכל!
נהפוך הוא, "ויהי מורא שמים עליכם", מעשי האדם וליבו הם הנבחנים, יש להם לכוון אל הראוי והנכון מתוך אמונה בצדקתו ואמיתותו של האל. לכן האחריות לטוהר האמונה ולביצועה המעשי כעבודת האל נתונה לריבוי פרשנויות.
כינויו של האל הישראלי כ"שמים" מצביע על ערכו האוניברסאלי, על כל יושבי תבל שמים אחד נפרש. ערכם של השמים גם ביכולתם לשפוע או לעצור. משמים מביט האל הישראלי במעשי האדם, בוחן כליות ולב לא כרב על מנת לתת פרס, אלא כאב מחנך שכל כליו מכוונים למטרה שמעבר להם.
מכאן, נגלה גם הבדל מהותי שבין יהדות ויוונות. אם אלי יון מקבלים קורבנות ותשורות מ"העובדים למען הפרס" כדי להשפיע על המציאות, במה שונה הקרבת הקורבנות בירושלים? לפיכך, טוען אנטיגנוס איש סוכו, אין האדם הישראלי הראוי עובד את האל למען פרס. את הפרס, כבר קיבלנו! עצם היותנו עבדי האמת והצדק ועבדי אלהי "השמים". בכל מעשינו באשר הם, הוא טוען שיש לנו צורך לשחרר עצמנו מן המניעים שבחיינו היומיומיים ולהתעלות אל החירות, שבאופן פרדוכסאלי משמעותה לכפוף עצמינו כעבדים ל"מורא השמים" – האל המתווה את דרך התורה הישראלית, שאין לה גבול ויש בה דרכי מימוש רבות.
