מאמרי החכמים ב"פרקי אבות" נפתחים בדבריו המפורסמים של שמעון הצדיק, כנראה שמעון בן חוניו השני שהיה בשלהי המאה השלישית לפני הספירה. לפי דבריו העולם עומד על תורה, היינו על תלמודה והפנמתה; על עבודה, היינו על עבודת בית המקדש והקרבנות; ועל גמילות חסדים, היינו על מכלול של דרכי התנהגות ראויים ונעלים בין בני אדם. הפרק מסתיים בדברי רבן שמעון בן גמליאל (רשב"ג); מדובר, כך נראה בבנו של 'גמליאל הזקן' שחי בדור האחרון שלפני חורבן הבית השני. לדברי שמעון הצדיק הוא מוסיף שלשה נוספת של 'דברים' שבזכותם העולם עומד. מה משמעם של אלה?
דברי שמעון הצדיק התמקדו ביחידים לומדי התורה, במעגלי עבודת בית המקדש בידי היחידים והכהונה, ובמרקם היחסים הבינאישיים העשויים להביא אדם לגמול חסדים. רשב"ג יודע שכל אלה חשובים עד מאוד אך אינם מספיקים. גורלה של חברה, גורלה של מדינה, גורלו של העם היהודי בארצו, ייקבעו לא פחות על פי האיכויות הציבוריות של חיינו. הוא מציב מראה בפניה של ירושלים הצועדת בעיניים פקוחות אל החורבן הצפוי, החווה הידרדרות של השיח הפוליטי, של חישוקי החברה ושל היכולת לנהל משא ומתן מדיני עם העולם הסובב. רגע לפני החורבן, שאותו הוא מייחל למנוע, הוא מעיד עליו את דברי נביא שיבת ציון. זכריה ביקש להדריך את העם כיצד לבסס את תחיית העם ואת כינונם מחדש של החיים שחרבו עם חורבנו של הבית הראשון. "זאת עשו" אמר זכריה, מתוך אמונה שבנו תלוי הדבר. רשב"ג שב וקורא למעשה, מתוך אמונה שעדיין בנו תלוי הדבר, עדיין בידינו ההכרעה כיצד נחיה, האם נחיה.
שלושה הם עמודי החברה שרק בהם יכולה להיות לה תקומה: הדין – משפט הצדק השווה לכול ואינו נושא פנים לבעלי שררה, לחברי קבוצות הגמוניות, לחזקים. כה חשובה היא מצווה זו עד שהמסורת היהודית ראתה בה אחת משבע המצוות שאף 'בני−נוח' מצוּוים בהם; האמת – הנכונות להיאבק על הנכון והראוי, תודעת ההכרח להיבדל מהכזב ומהרמייה, הידיעה שרק בעמידת אמת נוכח אלוהים ועם בני האדם תהיה לנו תקומה; והשלום – ניהולם של המחלוקת ושל הדין בדרכי שלום, תוך היבדלות מהאלימות, תוך נכונות להקשיב ולהאזין ובלבד שנכונות זו לא תנוצל לדמגוגיה זולה, לשקר, לניצול ודיכוי.
זו מורשתו של רשב"ג. זה דברו של מי שהלך לעולמו בשנה שבה חרב הבית השני. אחרי אלפיים שנה, אחרי למעלה ממאה שנות מאמץ לקומם את חיינו בארץ, אחרי כמעט שישים וחמש שנות קיומה של מדינת ישראל – זו קריאתו לנו. זו קריאתו רגע לפני שניפרד מפרקי אבות; רגע לפני ששוב יהיה, חלילה, מאוחר מדיי; ברגע שבו אפשר שיתקיימו בנו דברי הנביא זכריה, המשמשים הקדמה לפסוק זה שציטט: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם בְּרָכָה אַל תִּירָאוּ תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם" (זכריה ח, יג).
