אבות א, יא

אבטליון ובן זוגו של שמעיה, היו ה"זוג" הרביעי בתקופת הזוגות. הם הנהיגו את העם בסוף תקופת החשמונאים, במאה הראשונה לפני הספירה והיו המורים המובהקים של הלל ושמאי. לפי מסורת אחת, אבטליון, אב בית הדין, היה בן גרים. "חכמים, היזהרו בדבריכם", מזהיר אבטליון, הסכנה הניצבת לפתחם של חכמים היא דבריהם, לא אלימות פיזית או פושעת אלא מה שהם מוציאים מפיהם. עמדת כוח והשפעה עשויה להיות הרסנית, הוא מטעים, לא רק למנהיג או למורה אלא גם לבאים אחריהם. ועל כן הזהירות שלהם צריכה להיות כפולה. הגלות הצפויה לחכמים שלא יזהרו בדבריהם היא "למקום המים הרעים". מעניין שלא נאמר שהגלות תהיה למדבר צחיח אלא למקום שיש בו מים רעים. מהם המים הרעים? "נמשלו דברי תורה במים" (שיר השירים רבה א) מלמד אותנו המדרש. כמו המים, התורה היא אינסופית, עמוקה ובלתי צפויה. וממשיך המדרש ומלמד: מה המים מסוף העולם ועד סופו, כך תורה מסוף העולם ועד סופו; מה המים חיים לעולם, כך התורה חיים לעולם; מה המים חינם לעולם, כך תורה חינם לעולם; מה המים מן השמים, כך תורה מן השמים; מה המים בקולי קולות, כך תורה בקולי קולות; מה המים משיבים נפשו של אדם, כך תורה משיבה נפשו של אדם; מה המים מטהרים את האדם מטמאה, כך תורה מטהרת את הטמא מטמאתו ומה המים יורדים טפין טפין ונעשים נחלים נחלים, כך תורה אדם למד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שנעשה כנחל נובע; ומה המים מניחים מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו; ומה המים אין מתקימים בכלי כסף וזהב, אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס; ומה המים אין הגדול מתביש לומר לקטן: השקני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתביש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד, פסוק אחד, ואפילו אות אחת; ומה המים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע, כך דברי תורה אם אין אדם יודע לשוט בהם ולהורות בהם סוף שהוא מתבלע (שיר השירים רבה א) אם נמשלו דברי תורה למים בכל כך הרבה משלים, מהי המשמעות של "המים הרעים" שֶאל מקומם יִגְלו תלמידי חכמים? האם עשויה להיות "מים רעים"? האם היא יכולה ליהפך לכזו? כשהם חסרי תנועה, עומדים במקום ואינם מפכים וזורמים, מתעפשים המים החיים. כך הם הופכים להיות "המים הרעים", כך גם התורה. תורת החיים כשהיא מקובעת ואינה חיה, עלולה להפוך לסם מוות. כך אני מבינה את דבריו של אבטליון. הוא אינו מזהיר את החכמים מפני דברי כפירה ומינות ולא מפני טעויות או חוסר דיוק. עליכם להיזהר בדבריכם – מזהיר אבטליון- שתמיד יהיו חדשים וטריים, שתמיד יהיה בהם טעם וחיוּת חדשים. אל לכם לקפוא על השמרים, אל לכם לקנות נוסחאות מוכנות, בעיקר אם אתם רואים עצמכם כמורים שכן מי שישתה ממימכם, עלול להינזק מהם אם יהיו מעופשים. אך מה המשמעות של האיום "וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו"? מעניין שהאיום אינו על חייהם של החכמים אלא על חיי התלמידים שיבואו אחריהם למקום המים הרעים. כאן נדמה לי שחבוי נדבך נוסף בדבריו של אבטליון, המורה שֶיָבשו מעייניו כבר אינו יכול לכאורה ללקות, שכן הפך מדבר צחיח, התלמידים השותים את דבריו בתום לב הם הם העשוים להיפגע. מי ייתן ונתחדש תמיד ותהא תורתנו תהיה תורת חיים והמים שישתו ממנה יהיו מֵי מבוע, מֵי תהום ומֵי נהר טהורים. ומי ייתן ותתקיים בנו התפילה: מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל חַדְּשֵנִי בְּצַלְמְךָ וְהַגְמִיאֵנִי מִקְּדוּשַׁתְךָ כִּי גַּם בְּצֵאתִי מִמְּקוֹר מַיִם לֹא אִירַע רַע וְאֶהְיֶה כַּמַּעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר (הרבה אשרת מורג, "פרשת המים", עמ' 114)