הדרשה השבועית

בראשית

מעשה בראשית

הרבה גילה קן

מדוע מתחילים לקרוא את ספר בראשית דווקא בסוף חודש תשרי ולא בתחילתו, או אולי אפילו בחג השבועות, חג מתן תורה?

הרי מה יותר מתאים מאשר לפתוח בקריאת ספר התורה, שהיא בסיס הקיום של העם שלנו, בחג השבועות – נדמיין לעצמנו את כולם לומדים בתורה לילה שלם, ואז מתאספים בבוקר החג על מנת לפתוח בקריאה חגיגית של ספר בראשית. או לחילופין, הנה כולם מגיעים רחוצים ומחודשים אל בית הכנסת בבוקר יום א' של ראש השנה, ופותחים בקריאת האירועים עצמם שאותם אנו חוגגים באותו היום.

אפשרויות מרתקות, אך לשמחתי לא הן נבחרו. נבחרה דווקא השבת שאחרי החג האחרון של חודש תשרי. פרשת בראשית מתחילה ברוח אלוהים המרחפת מעל לתהומות של כלום ובונה לאט לאט את העולם כמעט כפי שאנו מכירים אותו – בריאת החיים, בריאת הצומח והדומם, בריאת האדם והאדמה, הפיתוי הראשון, החטא הראשון, הרצח הראשון, ילדים נולדים, והיציאה הראשונה החוצה מגן עדן אל תוך קיום של ממש.

וואו! איזו פליאה, איזו סחרחורת של אירועים, איזו התרגשות! אבל מה שלא נברא בפרשה שלנו היא השגרה, אותו יומיום מוכר שעשוי לבנות ועלול להרוס, המרחב הזה שבו אין חדש ניכר לעין, שבו אין יצירה יוצאת דופן או הרס מדהים, שאין בו חטאים שלא יעלו על הדעת או ברכות מרעיפות טוב. סתם יום של חול עם מערכות יחסים של בין אדם לחברו ובין אדם למקום, של חריש וקציר ולידה ומוות שהם רגילים כל כך ומוכרים כל כך עד שאנו כמעט ולא מסוגלים לראות אותם.

הנה השבת הראשונה שבה אנחנו מתחילים לחזור אל תוך השגרה ושבה החיים חוזרים אל מסלולם אחרי כמעט חודש שלם של טירוף חושים וסחרור הנשמה – ודווקא בה אנו מתחילים בקריאת ספר התורה.

הדבר מזכיר לי שיחות עם אבלים, או להבדיל, עם מי שחגגו שמחה – והייתה הציפייה לאירוע (כמו כל חודש אלול) והיה האירוע עצמו ואז שבע הברכות, או השבעה, או זמן הציפייה עד לקריאת שמה של התינוקת החדשה, או כל דבר אחר שאנחנו יכולים להעלות בדעתנו. ואז, ככה אומרים לי, ואז מגיע הרגע שבו הכל נרגע כביכול, שבו האורחים הולכים הביתה, שבו המנחמים חוזרים לעיסוקיהם הרבים, שבו כל מי שתמכו בנו או חגגו איתנו או סתם באו להציץ – הרגע שבו הם הולכים חזרה אל תוך חייהם – והנה אנחנו ניצבים מול יומיום אפרורי.

מהיכן ניתן לנו לשאוב כוחות?
בקיץ האחרון עברו על המדינה שלנו הפגנות ענק והייתה התרגשות אדירה של שינוי תודעה באוויר – והנה אנחנו עכשיו אחרי שקיפלו את האוהלים, אחרי שהורידו מחירים של כמה מוצרי חלב, אחרי וועדות מוועדות שונות ומשונות. חזרנו כביכול לשגרה, ומה שצף ועולה עכשיו היא השאלה – מה הלאה מכאן? כיצד ממשיכים לחיות בתוך העולם כאשר אין את ההתפעמות של יצירת החדש באוויר? כיצד אנחנו ממשיכים בעשייה בתוך עולם שכביכול נברא כבר ואולי אפילו התחיל להתקלקל מחדש?
המשורר יונתן רטוש אומר על הבריאה-
“בראשית היה היום
המבדיל בין חושך לחושך"

ותופס במילים אלה את הרעיון שקיים לנו תמיד רק הרף זמן של ידיעה, בין המסתורין הגדול של מה שהיה והמסתורין הגדול עוד יותר של מה שיהיה. ואם הייתי שוקעת בתחושה שמה שקורה ביומיום שלי, אותה אפרוריות מתמשכת, היא המציאות האמיתית היחידה שניתן להיאחז בה ולדעת אותה באמת, הרי שמעשה קריאת התורה בשבת ראשונה של חולין היא שמעלה אותי למקומות אחרים לחלוטין.

חיכינו עד לסיום חגיגות הבריאה וההתחדשות והשמחה הגדולה – על מנת להתחיל הכל מהתחלה. אנחנו נכנסים אל תוך השגרה הכואבת לפעמים, חסרת התמיכה לעיתים ובידינו ספר, או מסורת, או מיתוס, או אמונה כנה שאלוהים הוא "הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים. וּבְטוּבו מְחַדֵּשׁ בְּכָל יום תָּמִיד מַעֲשה בְרֵאשית" (מתוך ברכת יוצר אור בתפילת השחרית), שבכל יום ויום אלוהים ויחד אתו אנחנו כולנו, כל בני האדם ובעצם כל יצורי עולם, מחדשים בכל יום את מעשה בראשית; שהחושך והלילה הם זמן החלומות והתשוקות לשינוי, והבוקר שמגיע הוא זמן מימוש ויישום רצונות אלה.

וכל חודש תשרי הוא זמן החלום היהודי שלנו, שבו אנו בעולמות עליונים מול המלכות ומול עצמנו, ואנו נוחתים חזרה אל תוך העולם ואל תוך האדמה יחד עם המים הנוזלים בשמיני עצרת.

זמן השגרה הוא זמן העשייה היומיומית, כלומר, אותו זמן של אור שבו אנו מממשים את הפנטזיות והתקוות שלנו, או מנסים להחלים ממה שעבר עלינו – זהו זמן מתמשך שדורש עבודה קשה ונטולת הדר. אולם בדיוק אלה הרגעים שבהם אנו תופסים את המושכות בעולם הזה שלנו ומתחילים לשנות בו באמת ולא רק בתיאוריה, ולכן שבת בראשית היא השבת הראשונה שאחרי החגים ומגיעה כמעט חודש אחרי בריאת חוה ואדם והיא הרגע הראשון שבו אנו באמת מתחילים לחיות את השנה החדשה חיים מלאים, כבני אדם שותפים בבריאה.

שנה מבורכת ושבת שלום.