הדרשה השבועית

כי תבוא

תודה וברכה

הרבה גליה סדן

 

במרכזה של פרשת "כי תבוא" עומדות הברכות והקללות שניתנות לעם, והתלויות במעשיו, אולם נראה לי שפרשה זו מעלה שאלה כפולה: לא רק מה עושה האדם, או העם, כדי "לזכות" בברכה או בקללה, אלא גם מהו שגורם לאדם להרגיש מבורך או מקולל.


את הדיון הקצר בנושא זה אני רוצה להתחיל דווקא מפרשת "וידוי מעשר", אותן מילים הנמצאות בתחילת הפרשה, הנאמרות על ידי מי שמביא את המעשר, בעמדו לפני הכהן במקדש. וידוי מעשר פותח במילים: "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב". ובהמשך: "וירעו אותנו המצרים
ונצעק אל ה'ויוציאנו ה' ממצריםויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כ"ו). כל זה נאמר כאשר מביאים את המעשר, עשירית מן היבול, כדי להודות לאל על כך שאנחנו בארץ.


הפרשנים נחלקו לגבי כוונתן של המילים הפותחות קטע זה: "ארמי אובד אבי". מיהו ה"ארמי"? מה פרוש "אובד"? מיהו "אבי"? הפרוש הידוע יותר הוא פרושו של רש"י, בעקבות חז"ל: לבן הארמי ביקש להאביד, להשמיד, את יעקב אבינו ואת זרעו. אולם רבי אברהם אבן עזרא, המקפיד על הבנת הפסוקים מבחינה לשונית, מציע פרוש אחר: "ארמי אובד היה אבי". כלומר, יעקב אבינו היה ארמי אובד, תועה, בתקופת שהותו בארם, ואחר כך נאלץ לנדוד בערוב ימיו למצרים, אולם שם הפך לעם גדול, שאחרי תלאות מרובות הגיע לארצו.


אבל מדוע האדם המודה לאל על היבול שיש לו מן הארץ הטובה צריך להיזכר דווקא ביעקב אבינו? הרי יעקב הוא זה אשר מסכם בפני פרעה את חייו ואומר: "מעט ורעים היו ימי שני חיי"! (בראשית, מ"ז ט'). כלומר יעקב עצמו לא הרגיש מבורך! אולי דווקא בגלל זה. מפני שצריך לראות את התמונה השלמה, לחשוב על העתיד באופטימיות, לא לבוסס במצוקות ההווה.


בהמשך הפרשה, בפרק כ"ח, מברך האל את העם: "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוהיך
ובאו עליך כל הברכות האלה...ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך".


מדוע קודם "בבואך" ואחר כך "בצאתך"? אומרים הפרשנים
בבואך לעולם, הלידה, ובצאתך מן העולם, המוות. וכן בבואך לעסוק בעניין מסוים ובצאתך, בסיימך, לעסוק בו. אנחנו מבורכים כאשר אנחנו רואים את התמונה השלמה, עוסקים במכלול.


בין אם אנחנו מרגישים מבורכים, מקווים להיות מבורכים, או מאמינים שאנו מבורכים
בתחילת הדרך ובסופה נשאר לנו "טעם של ברכה". זהו, אגב, כלל חשוב בפסיכולוגיה אנו זוכרים את מה שקרה או שנאמר בהתחלה, ואת מה שקרה או שנאמר בסוף. ההתחלה והסוף משרים עלינו את האוירה כולה.


אלא שההתחלה והסוף אינם תמיד אובייקטיביים. עלינו לבחור כיצד לראות אותם. יעקב אבינו היה בן אהוב לאימו, בורך על ידי אביו וסיים את חייו בעושר וברווחה במצרים. ובכל זאת בחר לראות את הרע ואמר: "מעט ורעים היו ימי שני חיי".


אולם האדם המביא את המעשר לכהן, כאמור בפרשתנו, מסכם את הדברים אחרת
בשבח על הארץ ופריה. ובאומרו דברי שבח ותודה אלה, אולי הוא גם מפנים אותם. עליו להחליט לראות את הטוב, לקוות לברכה. עליו להחליט להרגיש מבורך בבואו ובצאתו.


ימים קשים ומורכבים אלה שבהם אנו נתונים, הם גם ההכנה שלנו לקראת השנה החדשה.


אולי אם נחליט להרגיש מבורכים בבואנו אל השנה הזו, נרגיש מבורכים גם במהלכה וגם בצאתה.


ייתכן שאנחנו מרגישים ומרגישות עכשיו, כיעקב אבינו, אובדים, תועים, מחפשים דרך ומחפשים אור, אבל עלינו לזכור, שהאור, בחלקו, נובע מתוכנו, מן הכוחות שלנו, מן הבחירה שלנו בתחושה שאכן, אנחנו מבורכים ומבורכות.

כדברי ישעיהו בהפטרת השבת (ישעיהו ט'): "קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עליך זרח".


מי ייתן ונזכה לראות ולחוש את הברכות הקטנות, אך המשמעותיות בחיינו, גם בימים קשים.

 

שבת שלום!