הדרשה השבועית

במדבר

להשתמש באש ולהקריב אש

אורי לם

השבוע אנו פותחים בקריאה בספר במדבר.  "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד,  בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (במדבר א, א). כבר יצאנו ממצרים, היינו במעמד הר סיני, הפכנו דף, עברנו שלב, אנחנו באמצע הרפתקת חיינו. "אם זה טוב ואם זה רע אין כבר דרך חזרה", אומר יורם טהרלב בשירו. אנו יכולים לתאר לעצמנו שהנוף הנראה הוא של הרים ועמקים צחיחים. הכל נראה אותו דבר. אין מזרח ואין מערב, אין גבולות. "וידבר ה' אל משה במדבר", אבל המדבר לא מדבר. הוא כמעט מדבר, יש לו מה להגיד, אבל כנראה שהוא מעדיף לשתוק. הוא לא מובן, לא רציונלי. בהיעדר התייחסויות, צריכים ליצור אותן, להפוך את המדבר ל"במה מדובר". לבנות את הדרך הארוכה המתחילה "במדבר" כדי להגיע ל"דברים".

בתחילת הפרשה שלנו, בניסיון הראשון להציב גבולות, אלוהים קורא למשה לשיחה לא בחוץ, אלא בפנים -  שיחה פרטית, באוהל מועד. אלוהים מצווה לארגן את בני ישראל לפי משפחותם, ואת אלו על פי הגברים שלהם.

כדי להתגבר על התוהו ובוהו של המדבר יש למנות את הכוחות ולארגן אותם. מנו את כולם - למעלה משש מאות אלף גברים מישראל מסוגלים לאחוז בנשק, סימנו את המחנות, כל מחנה עם דגל משלו.

כאשר הושלמו כול ההכנות ה'חיצוניות', באה התורה ומזכירה שוב את נדב ואביהוא, בניו הבכורים של אהרון.  דווקא בניסיון לארגן את הכאוס, עולה מצב מהעבר, מצב שהוא בלתי פתור, לדעתי.  זו הפעם השלישית שהתורה מספרת את סיפורם הטרגי של נדב ואביהוא ואת הסיבה למותם: הם הביאו אש זרה לפני אלוהים ולכן נהרגו. תהיה גם פעם רביעית באותו חומש במדבר. מאוחר יותר נפגוש נדב אחר, בן ירבעם, מלך ישראל – שגם עליו לא נאמרו מלים טובות: "וְנָדָב בֶּן-יָרָבְעָם מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל... וַיִּמְלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל שְׁנָתָיִם, וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (מלכים א' טו, כה).

למה לחזור לסיפור נדב ואביהוא? אנחנו כבר בשנה השניה להליכה במדבר, למה לא לשכוח את מה שעבר וללכת קדימה?

אי אפשר לשכוח. כאשר אמר משה לאהרן: "הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (ויקרא י, ג), שתק אהרון. ומה אנו מבינים מדברי משה? שזו דרכו של אלוהים לקדש ולכבד את קרוביו? אם הקדוש ברוך הוא מקדש אותם, למה הומתו?

איתן פינקלשטיין, חבר ה'מכון הגבוה לתורה' באוניברסיטת בר-אילן, מציע שחטאם של נדב ואביהוא היה להקים מעצמם התחדשות בדרך הרוחנית של עם ישראל, שלא ציוה אלוהים, ובגלל זה נשרפו. הוא גם מציע שירבעם, מלך ישראל, "בקריאת שמותם של שני בניו על שמם של נדב ואביהו, נראה שירבעם טען לא רק שעמדתם הרוחנית... הייתה ראויה וצודקת... ירבעם הקים כאלטרנטיבה למקדש שבירושלים את שני עגלי הזהב (מלכים א' יב, כח) והקים בתי במות שיהוו מקדשים לעגלים אלו... (שם, כט). בנוסף לכך הוא איפשר לאנשים "מקצות העם אשר לא היו מבני לוי" למלא את מקומם של הכהנים (שם, לא)..." והוא ממשיך: ...” כמו רפורמטורים רבים אחרים, ירבעם טען שהוא אינו מקים דת חדשה - אלא מחזיר את דת ישראל לשורשיה המקוריים". ומסיים: "מקרה זה של ירבעם בן נבט מדגיש בפנינו את הזהירות בה צריך לנקוט אדם הקורא להתחדשות דתית... עלינו להזהר ולהשמר שלא להסיר רבדים חיוניים ממסורתנו, שמא תהפך לנו האש מן השמיים לאש זרה."

בוודאי שלקריאה כזאת יש אג'נדה רליגיוזית, אידאולוגית. פינקלשטיין קורא את פרשת נדב ואביהוא כדי להגיד לא לשום התחדשות דתית.

כפי שכתב הרב שלמה פוקס, "בקלות יכלו החכמים במהלך הדורות לטעון כנגד קבוצה מסוימת ולא היא, הנביאים טוענים שישנה שחיתות וחוסר צדק במערכת, ובמדרש יאמרו שבית ראשון נחרב על גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. ולגבי בית שני הרי שהסבירו שנאת חינם ולא יצאו נגד הקנאים או הליבראליים הנוצרים..."

המסורת היהודית אומרת שאי אפשר לשבת על הגדר, רגל פה רגל שם ולא לבחור. חייבים לבחור בדרך מסוימת. דרך האמצע היא רק דרך אחת בין דרכים אחרות, לא יותר רעה ולא יותר טובה. 

עם כל זאת, דעתו של פינקלשטיין איננה דעתי שלי. איני רואה בפרשת נדב ואביהו סימן המזהיר נגד התחדשות דתית. אם כך, למה לחזור לסיפור נדב ואביהו לפני המשך ההליכה במדבר?

יש רמז לזה בפרשה שלנו, בבמדבר פרק ג: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-אַהֲרֹן, הַבְּכֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא, אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר. אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן, הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים, אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן."

נדב ואביהוא לא היו סתם שני בני ישראל. הם היו הכהנים המשוחים. הציפייה היתה שינחו את העם בדרך הרוחנית הנכונה – והנה הם נכשלו עוד לפני שהחלו לכהן. במה נכשלו? אולי זו שאלה שאי אפשר לפתור אותה לחלוטין. אבל מה שניתן ללמוד מכך הוא שכדי לצאת אל הדרך צריכים יותר מדגלים, צריכים יותר מצבא, צריכים יותר מכוח חיצוני. אנו זקוקים למנהיגים שאפשר לסמוך עליהם, שיתנו כוח פנימי לכל אחד, שיבעירו את האש הפנימית בעם כדי שיוכלו להתגבר ולהתבגר בהמשך הדרך. לנדב ואביהוא היו  הפוטנציאל וכל האפשרויות להיות כהנים בעם ישראל: "מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן", כתוב בתורה. יכול להיות שטעותם היתה שהחליטו להקדים את זמן הכהונה שלהם. יכול להיות שהם לקחו לעצמם את האחריות מוקדם מדי. היו להם הכלים, אבל עדיין לא היו מוכנים כמנהיגים רוחנים. במילים אחרות: לא האש היתה זרה; הם עדיין היו זרים לאש. או לפי מה שכתב הרב שלמה: "למרות שהחכמים ניסו לחפש הסבר, הרי שמצאו את התכונה הפנימית כמכרעת ולא בשל חטא כנגד האל."

שנים רבות צריכות לעבור לפני שנגיע לארץ המובטחת; צריך להתאזר בסבלנות כדי ללכת בדרך, צעד אחר צעד, עד שנוכל להשתמש באש, להתקרב אל האש ואז להקריב אש.

כפי שכתוב בקהלת ג: לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ; עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת - וְעֵת לְדַבֵּר.