הדרשה השבועית

שמיני

אש זרה

הרב פרופ'  יהוידע עמיר

שבעה ימים ולילות לא יצאו אהרן ובניו מפתחו של אוהל מועד. שבעה ימים עברו תהליך ארוך ועלום שבו הוכשרו לעבודת המשכן, העומד להיחנך. קרבן המילואים שהקריבו, הדם שהיזה משה והקטורת שריחה עלה למרחוק – כל זה הכשיר אותם לקראת היום הגדול, שהמסורת מזהה אותו עם ראשו של ראש החודשים, ניסן. ביום זה הוקם המשכן. באותו יום עמלו משה, אהרן ובניו על  שלבו האחרון והמורכב של פולחן ההקרבה והברכה. אחר כך, יצאו אהרן ומשה מן האוהל וברכו את העם שעמד נפעם נוכח כבוד-ה' הנראה אליו.

האש האלוהית שפרצה אכלה את כל אשר על המזבח וסימלה את הצלחת המהלך. "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט, כד). המתח והציפייה הדרוכה התפרקו באחת והתחלפו בשמחת המִצווה, בידיעה שהאל נמצא עם בני האדם, בתודעת קדושה וקִרבה. המאמץ האנושי הגדול זכה לאישור אלוהי; המשכן, מעשה ידי אדם, נעשה למרכז שכינתו של האל בקרב המחנה.

ואז, באותו רגע ממש, מתוך אותה התעלות דתית עילאית, מתוך אותה נכונות מעמיקה לפעול לפני האל, שמו שניים מבני אהרן קטורת על מחתותיהם והקריבו אש נוספת. באחת מתחלפת התמונה. שוב יוצאת אש מלפני ה', שוב היא אוכלת. אלא שעתה היא אוכלת את בני אהרן. הכתוב, המתרכז במשה ואהרן,  אינו מספר מה הייתה תגובת העם למחזה זוועה זה, אולם מותר להניח שהעם כולו נמלא אימה, בעתה וכעס. המשכן, שכה ציפו להקמתו, הפך למלכודת מוות. קרבת האל, שכה ייחלו לה, נעשתה מאיימת ומחליאה. משפחת הכוהנים, שמילאה את כל רואיה שגב, הפכה למשפחה אבֵלה וחפויה.

סיפור נורא זה מעלה קושיות חמורות משני צדדיו. אנו תוהים מה היה חטאם של בני אהרן? מה עשה את האש שהקריבו ל"אש זרה"? והרי הם לא בנו עגל-זהב ולא רקדו סביבו, לא הקימו במות לעבודת אלילים כדרך שהמקרא מתאר את מעשי ירבעם ולא הקריבו את בניהם למולך, כדרך שמתאר ירמיהו את מעשי בני דורו. מצד אחר, אנו עומדים נוכח האימה הכבושה הכרוכה בעבודת האל, נוכח הסכנה המסתורית, חסרת הפשר, המתפרצת מפעם לפעם כלבה רותחת מלועו של הר געש המסרב לכבות.

שהרי, רגע מחריד זה אינו היחיד שבו נוגע הסיפור המקראי באימה הכרוכה בעבודת האל. כך, למשל, צרפה המסורת כהפטרה לפרשת "שמיני" את הסיפור הקשה בדבר העלאת ארון הברית לירושלים בימיו של דוד המלך. גם שם נהפכה באחת שמחת מוליכי הארון לאימה חשכה, כשאחד ממלוויו, עֻזה, ביקש לאחוז בארון שחישֵב להישמט לארץ והוכה למוות בידי האל. " וַיִּחַר אַף ה’ בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים" (שמואל ב ו, ז).
בסיפור זה, שלא כבסיפור בני אהרן, איננו צריכים לנחש מה הייתה התגובה האנושית לאירוע הקשה והאכזרי. "וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה’ פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּרָא דָוִד אֶת ה’ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה’: וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה’ עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי" (שמואל ב ו, ח-י). דוד לא היה  נכון להשלים עם מה שאירע. ויש לומר שחרון אפו שלו, של המלך שביקש לפאר את ארון הברית ולהציבו בבירת ממלכתו, מובן וברור לאין ערוך מחרון אפו התמוה והשרירותי של האל. הוא וויתר על רעיון הבאת הארון לירושלים. רק מאוחר יותר התרצה והשלים את המסע ההוא.

ואנו נזכרים בעוד סיפור קשה ותמוה מסוג זה, המתרחש בעת שמשה נמצא בדרכו מהר האלוהים חורב, לאחר שחווה את התגלות הסנה ונאנס לקבל את שליחות הגאולה (שמות ד, כא-כו).

משה נצטווה לשוב למצרים ולאיים בשם האל על פרעה שאם לא ישלח את "בנו בכורו" של אלוהים, היינו את עם ישראל, "הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ". מיד אחר כך "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה’ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת". מדוע ביקש האל להמיתו? והרי אף אם נתרשל במִצוות המילה, כשם שחלק מפירושי חז"ל סוברים, כלום לא יכול היה האל לצוותו לקיים מִצווה זו כדרך שציווה עליו לקבל את השליחות? וכיצד צריכה הייתה צפורה, בת יתרו כהן מדיין, לדעת מהו שמסכן את האיש שנשאה לו?

עיון בפירושי חז"ל לסיפורים אלה אינו מספק מענה לתהיות הקשות העולות מהם. גם ההיזקקות למחקר המיתוס הקדום יכולה לכל היותר להעניק הקשר כולל לאימה המפעמת בהם, לכרוך אותם בחרדת המוות  שמעוררת האלוהות בדתות אליליות שכנות. והרי בכך אולי מתחוור ההקשר ההיסטורי והספרותי שממנו צומחים סיפורים אלה, לבטח לא משמעם הדתי.

אפשר שאין בידינו אלא לומר שכאן אנו פוגשים ברובד קמאי של הדתיות המקראית שאיננו רשאים לאמץ אל חיינו, שהעולה מתוך סיפורים אלה הוא בבחינת אש זרה, המפעמת את לבות האנשים שחברו ספורים אלה אולם אסור שתבער גם בנו. יראת ה' שאנו מְצוּוים בה אינה מסוג זה. אנו מְצוּוים ביראה המעוגנת בהכרה ביפעת היקום שברא האל ובנוראותו, בעמידתנו דלים וריקים לפני גורלנו ולפני אלוהינו. יראה זו, כשהיא שזורה בידיעה העמוקה לא פחות שאנו שותפיו של הקדוש ברוך הוא, כשהיא משמשת צד-שכנגד לאהבת האל ולאהבת הרע, היא תשתית למעשה המוסרי והדתי שאנו מְצוּוים בו. ואילו האימה שדוד התקומם כנגדה, שאהרן ביטא את חרון אפו אל מולה בשתיקתו המזעזעת, שצפורה התריסה כנגדה – אין לה חלק ונחלה בכל אלה.

אפשר גם, שסיפורים אלה, הפזורים במשורה במהלך תיאור הקורות המקראי, באים לרמוז לנו על קושי  האמונה הכרוך בכך שכה הרבה ממה שמתרחש סביבנו אינו נענה לְמה שאמונתנו מְצווָה עלינו לצפות לו, לתבוע אותו, לייחל לו. הרוע האנושי ואסונות הטבע, הצער והאבסורד, חדלות האונים והסתמיות – כל אלה מציבים בפנינו יום-יום את האתגר להמשיך ולהאמין שבכל זאת יש טוּב המונח בבסיס קיומנו, שבני האדם שהכזיבו אותנו שוב ושוב עשויים לבחור בטוֹב ובחיים, שהאל שכה קשה לנו לחוש בקרבתו, עוד עשוי להימצא לכל קוראיו באמת. אפשר, שדרכם של סופרי המקרא להכין אותנו לאתגר זה היא בהעצמתו עד תום, בהצבת השאלה האם נוכל להאמין גם כשנחווה את האימה שהאל עצמו מטיל במעשים כגון אלה. ערב יום הזיכרון לשואה אנו יודעים בכל לבנו, שיהא האבסורד הכרוך באמירה מעין זו גדול ככל שיהיה, חיינו אינם פטורים ממנו.

אבל השאלה המכרעת באמת שמעלה סיפור האש הזרה  אינה נעוצה במישור זה של "מעשה אלוהי" אכזרי, קשה ובלתי מפוענח. היא כרוכה דווקא במעשה האנושי, בהבנת החטא שהכתוב מייחס לבני אהרן.  יש לומר שגם בהקשר זה אין בידי הפרשנות המסורתית להציע פירוש משכנע. יש התולים את האשם ביוזמה הנמהרת של בני אהרן שלא פעלו מכוח ההיררכיה הנוקשה הכופפת אותם לאביהם, את אביהם לאחיו ואת האח לִדְבר האל הדובר אליו. אפשר שאף חיכו בכיליון נפש למותם של משה ואהרן כדי שיוכלו לרשת אותם ולזכות במעמד שנקנה לבני דור המייסדים. אחרים מוצאים פסול ב"טומאתה", כביכול, של האש עצמה. אחרים שמים את הדגש לא על הקרבת האש אלא על ההתקרבות בלא רשות אל המזבח. קל לחוש, שמגוון פירושים זה מבטא יותר מכל את תחושתם של הפרשנים שאין בידם הסבר משכנע ומספֵק, שהחידה נותרת בעינה. ממש כמו חטאו של משה, שבגינו לא נכנס אל הארץ, גם החטא שהכתוב מייחס לבני אהרן נותר עמום, טורד את מנוחת הקורא, מעורר בלומדת אי-נחת עמוקה.

אלא שבמישור זה, יש בידינו להמריא מן הפשט העמום והבלתי-מספק אל עבר המִצווה שאנו מְצוּוים בה, אל עבר הלימוד שעלינו להנכיח בחיינו כשאנו קוראים סיפור זה.

בבואנו לבחון את שאנו נקראים ללמוד מסיפור זה, יש לפתוח ולומר, שההחטאה אינה יכולה להתפרש ככרוכה בחסרונה של התלהבות דתית, של נכונות לפעול לפני האל ולהתקרב אליו. אדרבא, ממש כמו בני ישראל שהתפרקו מנזמיהם ותרמו בנדיבות נלהבת למעשה העגל, גם כאן ניכר שבני אהרון רוצים בכל ליבם להמשיך את המהלך שהביא להיראות כבוד ה', להעצים את הברכה שברכו משה ואהרן את העם, להעמיק את השמחה שאפפה את המחנה כולו. הם היו משוכנעים, בוודאי, שאת רצון האל הם מקיימים, שהמעשה שהם נתונים לו הוא שיא ההתמסרות הדתית.

לא רק בסיפור שבפרשתנו אין ההחטאה וההשחתה פרי של נרפות דתית או חוסר מחויבות אידיאולוגית. מאז שנתגבש הסיפור ועד היום רבו גם רבו העושים מעשים בשם האל ובשם הדת, בשם קנאת-ה'  ובשם הטוהר הרוחני. לא חסרה להם התלהבות, לא נעדר מעבודתם הזרה השכנוע שהם כוהניו הנעלים של הבורא והמְצווֶה, המתגלה והגואל. הם רצחו ועינו, החריבו והרסו, ביזו והשחיתו – ובלבם האש הזרה המִדמה להיות אש האלוהים. הם פעלו בשם דתות שונות, החזיקו בידם ספרי קודש שהאמינו במקורם השמימי ונשאו עיניהם אל אלוהיהם. את אכזריותם השליכו על האל, את השחתת הבריאה ייחסו לרצונו, את מיעוט צלם האלוהים פירשו כמלחמת בני-אור בבני חושך. אלא שטחו עיניהם לראות שהם-הם, בני חושך היו.

סיפור מותם של בני אהרן מלמדנו אפוא שהתלהבות דתית, נכונות להתמסר לצו המעצב את חיינו ועמידה איתנה על ערכינו הן אמנם תנאים הכרחיים למעשה דתי גדול. אולם אין בהן כדי לקבוע את כיוונו. אין בהן כדי להעניק לו ערך של אמת, או חלילה לעשות את עוצמתו הנלהבת לאש זרה. אפילו ההיסמכות על כתבי קודש, על מה שהמסורת מלמדת אותנו, על מעשי אבותינו ואמותינו – אין בהם די. גם לבני אהרן היה קל וודאי להניח שכל שהם עושים הוא לחזור על מעשיהם המבורכים של משה ואהרן, שמעשה זה שלהם מבטא נאמנות לדורות עברו ולסמכותם המקודשת. בכל זה לא היה כדי למנוע את ההחטאה; בכל זה לא היה כדי למנוע זעם האל. 

יהא האורח שבו נבין את העיוות שבמעשיהם אשר יהיה, ברי שאת האחריות הדתית העליונה יש לחפש  במקום אחר. רק בנו תלוי הדבר אם מעשינו, אם נכונותנו להתמסר ולתרום, אם נחישותנו תביא מזור לכאבי העולם או תגביר אותם. רק אנו, בכוח הכרעתנו המוסרית, בכוח עמידת האמת שלנו לפני הנותן באדם דעת, נוכל להבחין בין אש קודש לאש זרה, בין עבודת האל המבקשת "להעביר ממשלת זדון מן הארץ" ולכונן בעולמנו האנושי מלכות שמים, לבין חיקויה העלוב של זו והחרבתו של עולמנו. אכן, איננו יודעים לומר בבטחה מהו שעשה את האש הזרה שהקריבו בני אהרן לסמלה של העבודה הזרה באשר היא; אנו יודעים גם יודעים שחיינו תובעים מאתנו להיאבק יום-יום בעבודה הזרה. יום-יום אנו מְצוּוים לרדוף שלום משום שכה קל לדמות שעבודת האל מחייבת קנאות ורדיפת האויבים; יום-יום אנו מְצוּוים לרדוף צדק ולקדֵש את חייו של כל הנבראת והנברא בצלם אלוהים, משום שכה קל להידרדר לאמונה שהאל בחר בנו כבני אדם עליונים ומקודשים שלעומתם כל יתר המין האנושי אינם ולא כלום; יום-יום אנו מְצוּוים לקרוא בתורה את אשר דובר ממנה אל חיינו כמו גם את שאינו מקדש אותם, "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא י, י).