הדרשה השבועית

קרח

היושבים על פתחי גהינום ושרים

הרב אור זוהר

וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס: וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ (במדבר כו, י-יא).

ולשאלה, מדוע לא מתו בני קרח אומר רש"י: "ובני קרח לא מתו - הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם". 

רוצה לומר - לבני קרח, שחזרו בתשובה, נשמר מקום מיוחד, מקום שהוא אולי בבחינת המקום שעליו נאמר בברכות ל"ד "מקום שבעלי תשובה עומדין  צדיקים גמורים אינם עומדים".

ומאחר ורובנו ככולנו איננו צדיקים גמורים, אלא במקרה הטוב בינוניים המשתדלים לעשות תשובה, הרי שייתכן ואנו עצמנו עומדים, או לפחות מבקשים לעמוד, באותו מקום גבוה בגיהינום שבו עומדים בני קרח ואם כן נשאל – מהו אותו מקום? כיצד הגיעו לשם בני קרח ומה הם עושים שם?

כך אנו מוצאים במסכת סנהדרין: "אמר רבה בר בר חנא. פעם אחת הייתי הולך בדרך. אמר לי ערבי אחד, בוא ואראה לך את בלועי קרח, הלך וראה שני בקעים שיוצא עשן משם לקח גיזת צמר הרטיבה במים ושמה בראש רומחו והעביר אותה שם ונחרכה. אמר לי, הקשב, מה אתה שומע? ושמעתי אותם שהם אומרים כך: משה ותורתו אמת והן, כלומר הם עצמם, בדאים. אמר לי אותו ערבי: כל שלושים יום מחזירה אותם גיהינום למקום זה כדרך שמתבשל בשר בתוך קלחת".

בליבו של רבה בר בר חנא אין רחמים לבני קרח. הם אמנם לא מתו, אך לגבי דידו, עדיף היה להם שהיו מתים. הם לא מתו, אך הם נשארו תלויים לדיראון עולם במקום שבו "אינם חיים ואינם נידונים", וגורלם מהווה סמל קנאי של אזהרה לכל המהרהר לעבור על תורת משה.

אחרים  פירשו את גורלם של בני קרח בכיוונים אחרים. רש"י מסביר, בהסתמכו על דברי התלמוד במסכת מגילה: "הם היו תחלה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו וכשנבלעו כל סביבותיה ופתחה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ כענין שנאמר ובני קרח לא מתו ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורים הללו ועלו משם ושרתה עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגליות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד".

ובדומה לכך מסביר גם רבנו בחיי אבן פקודה:"ובני קרח לא מתו. דרשו רז"ל מקום נתבצר להם בגיהנום וישבו עליו. מקום הבליעה שהוא מקום המשפט נקרא גיהנם, ... ומצינו מבני קרח שהיו משוררים בביהמ"ק, וזהו שכתוב: (תהלים פד, א) "לבני קרח מזמור", (תהלים מח, א) "שיר מזמור לבני קרח".
כך אנו מוצאים כי בני קרח הנם בעלי תשובה, אשר בכוח תשובתם זכו לעלות מן הגיהינום ולומר דברי נבואה ושירת מזמורי התהילים בפני הקדוש ברוך הוא, אך מה משמעותה של אותה השירה הנאמרת על פי הגיהינום?

בזוהר, בפרשת אחרי מות, אנו מוצאים את האגדה הבאה, שאיננה אלא פרפרזה על דברי רבה בר בר חנא ממסכת סנהדרין: אמר רבי חייא, יום אחד הייתי הולך בדרך ללכת אל רבי שמעון ללמוד ממנו פרשת הפסח, והגעתי להר אחד, וראיתי סלע אחד ובו בקעים וגומות ובתוכם שני גברים. ובעודי הולך שמעתי את קולם והיו אומרים "שיר מזמור לבני קרח, גדול ה' ומהולל מאד" וגומר. מהו שיר מזמור, אלא כך למדנו משמו של רבי שמעון, שיר שהוא כפול, שיר שהוא משובח משאר שירים, ועל שהוא משובח משאר שירים פעמיים נאמרה בו שירה... שיר מזמור שיר של הקדוש ברוך הוא, שאותו מזמרים בני קרח, היושבים על פתח הגיהינום, ולמי הם שרים אותו? לאחיהם אשר בגיהינום!

ומהו אותו מקום הקרוי גיהינום? ומיהם אותם האחים השרויים בו? על כך אנו למדים ממקור אחר בזוהר, בפרשת תזריע: "וירדו חיים שאולה – מה הוא שאול? גיהינום ששם צווחים החייבים, ואין מי שמרחם עליהם, אך עתידים הם לחיות ולעלות כאשר יתעורר הקדוש ברוך הוא לעמו לחיותם, שכתוב ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל".

הגיהינום של הזוהר כאן איננו מקום מיתי מפחיד ובו שדים, שטנים להבות וקלשונים, אלא מקום שיכול להיות גם מקום ארצי – מקום שבו ישנם אנשים, אולי אפילו אנשים רשעים, הסובלים מתוצאות מעשיהם הרעים, ולאיש לא אכפת מהם, וכולם מתעלמים מצעקתם. כולם, חוץ מבני קרח. הם אינם עוזבים את הרשעים. להיפך: כבעלי תשובה שהיו פעם במקום אחר, הם רואים ברשעים אחים, והם שרים להם שירים ומזמורים אשר כפי שכבר ראינו, רואה בהם המסורת שלנו דברי נבואה והלל הראויים לשירת המקדש.

ועוד נאמר במדרש על שירתם של בני קורח במקום הזה: "ובני קרח לא מתו. לכך נאמר בפרשה זו, להודיע כח התשובה שבני קרח בתחלה היו עם אביהם, ולבסוף הרהרו כולם לעשות תשובה, והצילם הקב"ה, ונתבצר להם מקום בגיהנם: על שלשה עמודים שלא יגיעו להם חום האש, והתחילו לומר שירה, ועליהם מפורש בספר תהלים למנצח על שושנים לבני קורח מזמור (תהלים מה א), שעשו לבם רך כשושנים"

ואני חושב לעצמי: עד כמה זה קשה. עד כמה זה קשה לעמוד על פתחו של הגיהינום, אל מול רשעתם של הרשעים, וגם אל מול סבלם, ולומר שירה. שהרי הדבר הראשון שאותו יעשה כל אדם שפוי, הוא לברוח משם, לעזוב את פי הגיהינום ולתת לרשעים להישרף שם בסבלם. ואם כבר מבינים שמהגיהינום הזה אי אפשר לברוח, שכן הוא מצוי למעשה בכל מקום, אזי שאל מול אותם רשעים, מי בכלל רוצה לומר שירה? כי רוצה אדם לומר – שיישרפו שם, שיחנקו. הם הרי הביאו את זה על עצמם במעשיהם הרעים.

ויתר על כן – הרשעים עודם רשעים. הם עדיין מאיימים ברשעתם גם עלינו, ולכן עלינו להתגונן מפניהם, להיות חזקים, להרתיע אותם. או לכל הפחות, להקים חומה בצורה בינינו ובינם. אל מול המקום הקשה הזה, דווקא המקום שיודע שאותם נידונים אינם קורבנות תמימים, אלא אנשי מדון ורשע – כמה כוח היה צריך להיות לבני קרח לעשות את ליבם רך כשושנים, ולמצוא את המקום שעדיין מוכן לומר מולם שירה?

במסכת עירובין דף יט נאמר: "ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: שלשה פתחים יש לגיהנם, אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים". אם את משמעות ההגעה עד פתחי הגיהינום שבין התנהלות הממשלה בירושלים ובין מה שפגשו כוחותינו בלב ים ראינו בימים האחרונים, הרי שפתח הגיהינום שבמדבר, זה שבו עומדים בני קרח ושרים את שירתם הרחומה כלפי חוטאי הגיהינום וכלפי השכינה הקדושה כאחד, מהווה עבורנו אולי פתח להזדמנות לעשיית תשובה:

מי ייתן ונמצא את הכוח לומר דברי שירה, ולא דברי שנאה, אל מול הכוחות האלימים המופנים כלפינו, כמו גם אל מול סבלם של שכנינו, אפילו אם רשעים המה, אפילו אם הם דורשי רעתנו. הבה נמצא בתוכנו את האומץ לרכך את לבנו ולא להקשותו. ואולי נזכה שיאמר בנו מה שנאמר על בני קורח במדרש ילקוט שמעוני: "באותה שעה הרחישו את לבם בתשובה, ועליהם אמר דוד רחש לבי דבר טוב. ואמר רבי  יוחנן, מדוגמא שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים לעתיד לבא שהוא עתיד לאחוז בכנפות הארץ והצדיקים תלויין ברומו של עולם, כך עשה להם הקדוש ברוך הוא לבני קרח". אשריהם מה טוב חלקם, ומי ייתן חלקנו עמהם.