הדרשה השבועית

ויחי

החולמים והחומלים

הרבה אריאלה גרץ ברטוב

ספר בראשית עומד להסתיים. בפרשת ויחי קוברים את מי שהיו הגיבורים בפרקים האחרונים, אלו המבשרים עידן חדש לעם ישראל. בנשימה אחת יעקב נקרא גם ישראל. שבע עשרה שנה ישב יעקב בגלות עם משפחתו וחי חיי נוחות . לקראת מותו הוא חוזר להיות ישראל, המשביע את בנו יוסף "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם-אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (בראשית מ"ז 29-30). יעקב מת. ובסוף הפרשה, בסיום ספר בראשית, מת גם הגיבור הראשי של הפרקים האחרונים: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם." (בראשית נ', 24-26 )

כשיוסף ואחיו חוזרים למצרים, לאחר שקברו את אביהם יעקב במערת המכפלה בארץ כנען, הם חוזרים ל"תפקידם המסורתי" והוא לפחד מיוסף. אמנם, זה נראה פחד לא הגיוני כיוון שכבר עברו 17 שנים של חיים משותפים ודאגה מצד יוסף לאחיו במצרים. אבל בכל זאת, כנראה שרגשי האשמה והפחד מנקמה חזקים מהכל.

במדרש תנחומא י"ז מסופר על כך שבדרך חזרה למצרים מקבר יעקב בכנען, עוברת הפמליה על יד הבור אליו זרקו האחים את יוסף. הם נעצרים על יד הבור ויוסף מברך שעשה לי ניסים במקום הזה. "וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ." (בראשית נ', 15). אחי יוסף מפחדים שמא עכשיו, כשמת אביהם, יוסף יתנקם בהם. בתוך הסצנות החזקות שיש לנו בין יוסף ואחיו גם כאן יש סצנה המראה את גדולתו של יוסף; את המעבר שעשה מנער נטוש בעל חלומות עם פוטנציאל גדול לאיש בוגר שמימש את הפוטנציאל, את ההבטחה, והפך למנהיג בעל שיעור קומה, איש של חסד וחמלה. את המעבר שעשה מחולם לחומל. "וַיְצַוּוּ אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו. וַיֵּלְכוּ גַּם-אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ: הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי?! וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב. וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם. (בראשית נ' 16-21).

יוסף מגלם באישיותו ובדרך חייו תפישה חדשה של קשר ואמונה באלוהים. בשונה מאביו יעקב, סבו יצחק וסבא רבא אברהם. אלוהים לא נגלה אליו ואין מלאכי אלוהים נגלים אליו. יוסף לא חווה שיחות עם אלוהים. יש שיטענו שהחלומות של יוסף הם המסר האלוהי שיוסף מקבל; אבל אם זה נכון לגבי יוסף אזי זה יכול להיות נכון לגבי כל אדם שחולם חלומות והם מתגשמים, או לגבי כל אדם שיודע לפתור חלומות של אנשים אחרים, פתרונות המתבררים כנכונים. מהו אם כן החידוש כאן, אצל יוסף? אני חושבת שיוסף מחדש כאן את הברית של אבותיו עם אלוהים על ידי אמונתו שלו באל ועל ידי ההבנה שהאל מאמין גם בו; שיש כאן הדדיות ביחסים, שיש אמון הדדי. כמו שהוא, יוסף, זקוק לאלוהים, כך אלוהים זקוק ליוסף. כלומר, יוסף הוא הדמות המאפשרת לראשונה תפישה תיאולוגית של אמונה באלוהים מתוך פנימיותו ותודעתו של האדם, ולא מתוך שיחה או הוראה מגבוה. אסביר את כוונתי: הפעם הראשונה שיוסף מתייחס לאלוהים היא בהקשר של פתירת חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים והוא אומר כך: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים, סַפְּרוּ-נָא לִי" (בראשית מ' 8).

הפעם השניה בה יוסף מתייחס לאלוהים היא כשפרעה מוציא אותו מבית האסורים לבוא לפתור לו את החלומות ויוסף אומר כך: "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה". (בראשית מ"א 16) אבי מורי, הרב מיכאל גרץ, כתב מאמר בנושא "אֵל אֱמוּנָה" (דברים פרק לב, ד) על החיפוש אחר אמונתו של האל. אביא כאן מדרש שהכיר לי ואחריו אצטט משפט מדבריו:

"דבר אחר: "אהיה אשר אהיה", אמר הקב"ה במדת אמונה בראתי את העולם ובמדת אמונה אני מנהיגו ובמדת אמונה אני עתיד לחדשו. ומנין שבמדת אמונה ברא את העולם שנאמר "ה' אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן" (ישעיה כה). ומנין שבמדת אמונה מנהיגו שנאמר "אל אמונה ואין עול" (פרשת האזינו), ומנין שעתיד לחדשו במדת אמונה, שנאמר "ואמונתי וחסדי עמו" (תהלים פט)." (אוצר המדרשים אייזנשטיין עמוד תז) הקשר בין האדם והאלוהים בא לידי ביטוי על בסיס של "אמונה" הדדית. כאן המענה לתחושת ה"אמונה" של האל הוא "להיענות" לו גם באמונה.

אני חושבת שזה המסר שאנו מקבלים מיוסף. הוא מלמד אותנו לעשות זאת. גם פרעה רואה זאת ואומר: "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ " ( בראשית מ"א 38).

רוח אלוהים ביוסף והוא מרגיש אותה ונענה לה. בסצנה שהבאתי כאן, מסוף ספר בראשית, יוסף מרגיש כלפי אחיו חמלה, שהיא תכונה אלוהית, ובד בבד מפגין את אמונתו באלוהים כאשר הוא מסביר לאחיו שאלוהים דאג לעתידו ולעתידם המשותף. נדמה לי שיוסף אינו מתייחס אל עצמו כאל בובה על חוט שאלוהים העביר אותה ממקום למקום, אלא רואה במסכת חייו מתנה מאלוהים שהוא עצמו ידע לנצל היטב.

יוסף מלמד אותנו שהחלום והחמלה שניהם יסודות אלוהיים הנמצאים בתוך האדם. עלינו לשאוף להיות אנשים חולמים וחומלים בה בעת.