הדרשה השבועית

ראה

הברכה והקללה

הרב יהוידע עמיר

"
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו). הברכה והקללה, שבהן פותחת פרשתנו, הן נושא מרכזי בספר דברים. בברכה מרבים לדבר גם ארבעת החומשים האחרים. היא מלת מפתח בסיפור הבריאה, נחלתם של החי ושל האדם, מסממניה הנעלים של השבת. היא שבה ומסמנת את צאתה לדרך של האנושות החדשה שלאחר המבול ואת הברית שהאל כורת עמה. ושוב, מראשית ההיסטוריה של עם ישראל מקבל אברהם פעם אחר פעם ברכה: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ב-ג). אברהם יבורך, יהיה ברכה, ישמש מקור ברכה לרבים; קללה תחול רק על ראש שונאיו. זו מהות שליחותו ודרכו המיוחדת באנושות. זה שורש המאבקים הנמשכים במשפחתו סביב הורשת הברכה מדור לדור. "הַבְרָכָה אַחַת הִיא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי" (שם כז, לח), יזעק בן אחרי שאחיו יזכה שלא כדין בברכה שיועדה לו. "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (שם מח, כ), יברך הסב האוהב את בני בנו שלא פילל לשוב ולראותו.

כשיצמח ממשפחת האבות עם בני ישראל ויצא ממצרים, תשוב הבטחת הברכה ותינתן פעם אחר פעם. "
בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות פרק כ, כא); "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם" (ויקרא כה, כא); "כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ... יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו, כג-כו); "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (במדבר כד, ט).

ספר דברים מביט מחדש על ארבעה החומשים הקודמים, ומעניק להם משמעות נוספת, מעמיקה. המסורת מכנה אותו 'משנה תורה', ומציגה אותו כנאומו של משה ערב מותו, ערב הורשת מנהיגותו וכינונה של מורשת המועברת מדור לדור. המחקר רואה בו ביטוי להשקפה דתית מחודשת שכבשה את הבמה בדורות האחרונים שלפני חורבן הבית השני. בין כך ובין כך, מבטו המעמיק מבחין בכך שלא ניתן להבטיח את ברכת התורה ולצוות את ברכת הדרך, בלא שתוכנס גם סכנת הקללה אל חיינו. "הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם ... וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ ... וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם" (דברים יא, כז-כח). דרך חיים, ציווי, תורה, עמידה לפני אלוהים ואדם – קונים את ערכם מכוחה של בחירה, מכוחה של ההשתמעות שיש לבחירה הראויה ולבחירה המגונה, להליכה בדרך הישר ולהחטאת הדרך ואובדנה. גם בספר דברים, יותר מבכל חומש אחר, שבה ומופיעה הברכה הצפויה והמובטחת לחברה שתלך בדרך הישר ותקיים את מצוות האל. אולם פעם אחר פעם עולה בו השאלה במה נבחר, בברכה או בקללה, בחיים או במוות, בדרך הבניין הנאמנה או בניוון ובחורבן.

גם פרשת "בחוקתי", בסיומו של ספר ויקרא, שואלת האם נבחר ללכת בחוקות האל ולשמור את בריתו, או שמא נמאס בחוקותיו ונמרוד בהן. אולם כאן נעשית שאלה זו למוטיב החוזר ונשנה, המהדהד פעם אחר פעם את הנאום הגדול. כך בפרשת השבוע שעבר, ההבחנה המרכזית היא בין "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד" (דברים ז, יב); לבין "וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ ... אָבֹד תֹּאבֵדוּן" (שם ח, יט). כך מוטחת בפנינו בפרשת "כי תבוא" הברירה האכזרית בין "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ ... וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ" (שם כח, א-ב); לבין "וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ ... וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ" (שם שם, טו). ושירת האזינו, כמעט חתימתו של ספר דברים, מתמקדת כולה בהסתר פניו של האל מעמו החוטא והשוכח את אלהיו. זו "הלמות התוף" המעצבת את מקצבו של ספר דברים ואת הטון השלט בו, זו קריאתו הגדולה אלינו.

המתכונת המקראית המבארת קריאה זו היא של השכר והעונש. משמעה של הברית בין האל לעמו מוצגת כסוג מיוחד של השגחה, כתגמול ישיר ומדויק על מעשי העם, לחיוב ולשלילה, לברכה ולקללה. רבים מאתנו מתקשים לקבל מתכונת זו ולראות בה יסוד לאמונתם ולחייהם. אמנותנו באל אינה הולכת בנתיב זה. המצווה המקדשת את חיינו אינה מעוגנת בתודעת עונש משמים על הפרתה, בפחד משתק מהאל הגומל במישרין על מעשינו. בוודאי לא בתודעה כאילו ההשגחה עלינו, היהודים, שונה מהותית מזו החלה על כל האדם. אנו מבקשים להציב במרכז דתיותנו, לצד אהבת אלוהים ואדם, סוג של יראת אלוהים שאינה חרָדה מעונש, אלא תודעת אחריות עילאית לפני מי שברא אותנו בצלמו וציווה עלינו את החיים.

כשאנו קוראים את פרשת "ראה" אנחנו נקראים לברור בר מתבן, לכונן אמת דתית ואנושית גדולה ולהצמיח אותה ממתכונת שאינה יכולה להפרות חיים ראויים לפני אלוהים ואדם. לא רק רבים מפרטי הפרשה תובעים את הסתייגותנו ואת זהירותנו, אלא גם המתכונת הבסיסית הזו המפרשת את הברכה ואת הקללה באמות המידה של שכר ועונש. זו המצווה הניצבת לפנינו. זו התביעה שקריאת התורה תובעת מאתנו. זו חובתנו הקדושה כלפיה.

ועם כל זאת, דווקא בשל כל זאת, אנחנו יודעים שמאחורי תבנית זו של שכר ועונש – שאנו מצוּוים לדחותה – מצוי היסוד הגדול של חיינו האנושיים, של עמידתנו לפני אלוהים. מה שהתורה מדברת עליו כשכר ועונש יתפרש על ידינו כאחריות עילאית על מעשינו ועל הכרעותינו, כהבנה מעמיקה שלבחירותינו יש משמעות ויש תוצאות. פרשת "ראה" קוראת לנו לראות שהברכה והקללה הן בידינו, שהן ניתנו לנו; שבידינו לבחור בחיים ובברכה, ממש כשם שעומד לפנינו הפיתוי לבחור במוות ובקללה. שתיהן – הברכה והקללה – הן חלק מחיינו, הן פוטנציאל המעיד על משמעותם ועל ערכם. ביסוד חיינו, ביסוד אמונתנו, ניצבת הידיעה שבמעשינו – לפני אלוהים ועם בני האדם – אנו עשויים להשרות ברכה או להטיל קללה, להרבות חיים או להביא מוות, עלינו, על זולתנו, על עולמנו. ולעתים, באותו מעשה עצמו, באותה הכרעה עצמה, אנו עושים גם זאת וגם זאת.

התלמוד הירושלמי (סוטה, פרק ז דף כא, טור ג [הלכה ד]) מבקש ללמוד סמיכות זו בין שתיהן מהצבת הברכות בהר גריזים והקללות בהר עיבל, כפי שמתחילה ומפרטת פרשתנו:

יכול אילו שבהר גריזים היו אומרים ברכות ואילו שבהר עיבל היו אומרים קללות? תלמוד לומר: "הברכות והקללות", אילו ואילו היו אומרים ברכות וקללות. יכול משהיו אומרים הברכות היו אומרים הקללות? תלמוד לומר "הברכה והקללה" (יהושע ח, לד), ברכה אחת וקללה אחת. יכול אילו שבהר גריזים היו עונין אחר הברכות אמן, ואילו שבהר עיבל היו עונין אחר הקללות אמן? תלמוד לומר: "וענו כל העם ואמרו אמן" (דברים כז, טו), אילו ואילו היו עונין אחר הברכות ואחר הקללות אמן.

קריאת הברכות והקללות, מבקש המדרש להבין מתוך מארג הפסוקים המצוטטים כאן, היא אחת. אותם כוהנים (בני צדוק) אמורים לקרוא את אלה ואת אלה. קריאתן שזורה זו בזו. העם אמור להביט פעם להר גריזים ולענות אמן על דבר הברכה, ופעם להר עיבל ולענות אמן באותה מידה על דבר הקללה. כך ילמד, שחייו הממשיים, שאיכות החברה שהוא מקיים, שמפעלו הפוליטי והכלכלי, המוסרי והרוחני – כל אלה מצויים תמיד בין הר גריזים להר עיבל. בכל עת שומה עליו לבחון האם הרבה חיים או הטיל קללה, האם הלך בדרכי האל או שכח והחטיא.

הפולחן העתיק ההוא אינו נחלתנו זה דורות רבים. יחד עם יתר ענייני הכהונה והקרבנות הנחנו לדתיותנו לצעוד הלאה ולהתקדם אל כלי מבע ועשייה הנכונים לנו. אבל ההד של הטקס ההוא צריך להמשיך ולשרות בתוכנו. בית חיינו, ששבנו והקמנו על אדמת הארץ שאליה הלכו בני ישראל גאולי מצרים, ביקש להיות מקור ברכה ותקווה, אמת וצדק. שומה עלינו לדעת, שככל מעשה אנושי הוא עלול באותה מידה להיעשות לקללה, לנו ולזולתנו. רק אם נדע להיות כעם העומד בין הר גריזים להר עיבל, מביט פעם לשם ופעם לשם, ועונה אמן באותה מידה של אחריות ומחויבות לקריאה העולה מהר זה ומהר זה, נוכל לדעת שבחרנו בחיים.

הסמיכות שבין הברכה והקללה אינה מציבה אותן באותו מישור. "רבי שמואל בר נחמן אמר ... ואלה יעמדו לקלל את העם אין כתיב כאן, אלא 'ואלה יעמדו על הקללה' (דברים כז, יג); אבל בברכה כתוב 'אלה יעמדו לברך את העם' (דברים כז, יב). שינוי הלשון בין שני הפסוקים מלמד, שגם אם הברכות והקללות נשמעות בסמיכות זו לזו, משמע קריאתן שונה. קריאת הקללות מבקשת להיות אזהרה, כלי חיוני בחינוך היחיד והחברה. אבל זאת רק כל עוד אינה קללת שומעי הקריאה. הכוהנים הקוראים את הקללות אינם מקללים, חלילה, את העם. ואילו, קריאת הברכה באה לברך, לברך את העם השומע, את העם הנקרא לבנות נכונה את חייו. הקללות נקראות למען לא תתקיימנה, למען נדע מה הסכנה האורבת לפתחנו. את הברכה אנו מצוּוים לקרוא בקול גדול כדי לברך. רק כך נשכיל להציב את המשוואה הקשה הזו של "אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" בהקשרה המקודש של ההבטחה והציווי "וֶהְיֵה בְּרָכָה ... וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

שבת שלום