הדרשה השבועית

חיי שרה

בעלות על אדמה ועל אנשים

הרבה גילה קן

כאשר הוריד אברהם את ידו האוחזת במאכלת, לא יצחק נשחט, וגם לא האיל.
שרה מתה באוהל הרחוק שלה, וצריך היה למצוא לה בית חדש.

פרשת 'חיי שרה' נפתחת באברהם שרוצה מאוד לקנות חלקת קבר לאשתו המתה. כלומר, הוא מחפש לקנות מערה כדי לקבור בה את אשתו המתה.

כלומר, הוא מחפש דרך לתפוש בעלות על חלקת אדמה.
ויצחק נעלם.

את יצחק איבדנו עוד על הר המוריה, כאשר אברהם ירד ורק נעריו עמו. ויצחק, שהוא צחוקה של שרה, שכנראה לא צחקה הרבה לפני המוות, הוא לא מופיע בתחילת הפרשה.

בעצמו הוא לא מופיע, אבל מדברים עליו כי אברהם רוצה להשיא אותו ולדאוג שגם לבן יהיה בית. אברהם מסדר בפרשה הזו את עתידם של שרה ויצחק. הוא מאוד עסוק, עכשיו שהמוות מתקרב גם אליו, ואז מה יישאר ממנו בעולם?

חלקת קבר ואולי נכדים.

זו ההקדמה, זה הרקע לסיפור האמיתי, שהוא סיפור על שדה.

פרשת חיי שרה מלאה בשיחות עסקים – קונים מערה וקונים אישה, שיחות ליד באר ובבתים שסובבות סביב בעלות – על אדמה, על ילדים....

ואי שם לקראת סופה של הפרשה משתרר שקט, כאשר יצחק יוצא לשוח בשדה.

הנה הוא חזר.

הפרשנים מתלבטים לגבי הפועל "לשוח". יש שהבינו זאת כשיחה או תפילה, יש שחשבו שיצחק יצא לטייל בין השיחים שבשדה. יש פרשנות שחשבה שהוא הלך לשתול אילנות.

בכל מקרה, לראשונה מאז סיפור העקדה יצחק מטייל לבדו ומהרהר. אולי באמו המתה, אולי בעקדה שלו עצמו ואולי על דברים אחרים. אבל הוא נמצא מחוץ לתחום העסקים האנושי, כי יצחק הוא בשדה.

ושדה זה ה"בר", יש בו משהו פראי, קצת כמו הבן העתידי עשו שנאמר עליו "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה..." (בראשית כ"ה כ"ז).

וכאן בשדה שהוא פרוץ / פתוח ולא שייך לאף אחד, מתרחש פלא שלא פוגשים הרבה כמותו במקרא.

" וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל..." (בראשית כ"ד ס"ג-ס"ד). באותו הרגע בו יצחק נושא את עיניו ורואה את שיירת הגמלים עם רבקה כלתו, רבקה גם היא נושאת את עיניה ורואה את יצחק. שניהם נושאים עיניהם - וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא / וַתִּשָּׂא עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא. ואם אפשר, אני רוצה לדרוש את רגע נשיאת העיניים המשותפת, בתור רגע הנישואין עצמו.

והרגע הזה הוא באמת מיוחד, מכיוון שרבקה ויצחק נפרדים ממשפחותיהם ומוצאים אחת את השני בתוך מקום ה"בר" הזה, שבו כביכול אין לאף אדם סמכות על השני.

בעולם מושלם, אולי היינו רואים כאן רגע של תיקון לרעיון המשונה - שאדם יכול להיות בעלים של אדם אחר, או שאדם יכול להיות בעלים של אדמה, או שאדם יכול להיות בעלים של חיה.

אבל הסיפור מושך אותנו חזרה אל תוך המציאות, כאשר רבקה שוברת את הקסם ושואלת את "..הָעֶבֶד, מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ..."? והוא עונה לה "...הוּא אֲדֹנִי". יפה. ומכאן ההמשך הוא הגיוני, וכבת תרבות היא צריכה לכסות עצמה, ויצחק לוקח אותה לאישה, ואוהב אותה ומתנחם בעזרתה על מות אמו. ועכשיו תורה של רבקה להיעלם מאחורי הצעיף ומתוך הפרשה.

ומה אני למדתי מהסיפור הזה?

נדמה לי שאני מתחילה ללמוד משהו על הזהירות שצריך לנהוג סביב הרעיון של בעלות. והשאלה הנשאלת היא אולי - בעלות על מה? על מה אני יכולה להיות "בעלים"?

ממה שאני רואה בפרשה הזו, אותה תרבות שמאפשרת בעלות של אנשים על חלקות אדמה, היא שמאפשרת בעלות של אנשים על אנשים אחרים – לאברהם יש עבד, ויצחק בסוף לוקח את רבקה. ולא כ"כ ברור שבעלות על חלקות אדמה שונה באופן מהותי מן הבעלות על בני ובנות אדם, או גמלים..... את כולם ניתן לקנות ולמכור וכל מהותם משועבדת לשימושו של הקונה / הבעלים. וכך קורה שאבא יכול לקחת את חיי בנו, ואיש יכול לשלוח את עבדו למשימות בארצות רחוקות, וגמלים הופכים לאוטובוסים. הכול להנאת הבעלים. וגם אדמה, במקום שתהיה משאב פתוח לשימוש הכלל, הופכת קשורה לאדם מסוים - ולצאצאיו עד עולם.

ויצחק אולי התחיל להבין משהו מזה אחרי פרשת העקדה. יכול להיות שאחרי שכמעט הפך לקורבן, הרגיש שסמכות אביו פקעה והרשה לעצמו לצאת לטייל חופשי. ושם בשדות הפראיים פגש לרגע את רבקה, שגם היא הגיעה אליו מתוך איזו עמידה עצמאית, שהפגינה בבית אמה.

ואז כמו המאכלת היורדת, נזלה המציאות חזרה אל תוך חייהם, ואל תוך מערכת היחסים שלהם. מי יודע אם משהו מתוך רגעי השדה, נשמר אצלם גם בשנות הנישואים הארוכות? ואם כן, הלוואי שדווקא את זה הצליחו להוריש לנו.

שבת שלום.