הדרשה השבועית

בחוקותי

'קוֹל עָלֶה נִדָּף' - אקולוגיה של הנפש

הרבה אילה שעשוע-מירון

פרשת בְּחֻקֹּתַי, כמו חלקים משמעותיים בספר ויקרא, קשה לקריאה.

אחרי עשרה פסוקים של ברכות מרהיבות ומשובבות לב באים קרוב לשלושים פסוקים של קללות, דוגמאות מרחיקות לכת, ולא פעם מוגזמות של פגעי טבע, מחלות, ייסורים ותבוסות, שהקשה בהם היא: "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ... וגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויקרא כו, כט-ל).

או פסוק לו: "וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם, וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת-חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף". קול עלה נדף יגרום לבהלה כזו שתפיל חללים עוד לפני שיפלו מחרב האויב!

מה משקפת הרשימה הנוראה הזו של קללות, ומדוע היחס בין הברכות לקללות נוטה באופן כה מובהק וחסר פשרות לטובת האחרונות? ואפשר להעז ולהוסיף: למה לקרוא את הפסוקים הללו, מידי שנה מחדש?

פרשת בהר, אשר בשנים שאינן מעוברות מוצמדת לפרשת בְּחֻקֹּתַי, פותחת בעניין השמיטה, שמהווה מקור לשאלה המוכרת: מה עניין שמיטה להר סיני?

ואני מבקשת לשאול: מה עניין שמיטה לעָלֶה נִדָּף?

אם ננסה לחשוב מעֵבר לגישה הנוזפת, המאיימת, המתנה תנאים, אפשר שנראה את היחס בין הפסוקים כהשתקפות של תפיסת המציאות שלנו, כביטוי ליחס בין הנכונות לראות ולהכיר בברכה לעומת הנטייה להכיר בקלקלות.

המסקנה המצערת שלי היא שבהתייחסות שלנו לעולם תופסים הקושי, הכאב, האתגר, מקום רחב הרבה יותר מאשר תודעת הברכה.

מהרב יונתן עומר-מן, שהוסמך על-ידי הרב זלמן שלומי-שכטר, הקים המרכז למדיטציה יהודית בקליפורניה, ומרצה וכותב על רוחניות ומיסטיקה יהודית, למדתי תיאור ציורי, הנשען על מקורות בזוהר, שכל מעשה שלנו או דבר שנעשה לנו, יוצר מלאך. המלאכים של המעשים הטובים הם אווריריים וקלילים - מתפוגגים בקלות, מתכלים, נושבים עם הרוח, כמו זירעוני סביון לבנים (או כמו עלה נידף?), ואילו אלה של המעשים ה'רעים' הם קשיחים יותר, הם נשארים לאורך זמן וממשיכים לרדוף ולהעסיק אותנו.

אפשר לחשוב על ההקבלה לאקולוגיה – החומרים הטבעיים, האורגניים, מתכלים ומשתלבים בקלות במרקם הקרקע ואילו החומרים המלאכותיים, המורכבים, שורדים לאורך זמן ולוקח להם שנים להתפרק, להתכלות ולהפוך לחלק מהאדמה (ותודה לענת קצנשטיין על הרעיון הזה).

בדייקנות מופלאה, האופיינית לו, כתב עמיחי על 'דיוק הכאב וטשטוש האושר' (בתוך פתוח סגור פתוח) עמיחי מלא התפעלות מ"הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא": כאב חד ופולח, כאב עמום, כאב מסמא, מצמית, כאב דוקר, כאב משתק, כאב מנדנד, כאב של סיכות, של סכין, של אש, של קרח – מגוון עצום של כאבים.

ואיך אנחנו מתארים את האושר? טוב, מעולה, נפלא, סבבה. מושגים כלליים, מעורפלים, חסרי ביטוי מוחשי וגם מוגבלים מאוד מבחינת היכולת של בן שיחנו להבין, להרגיש, להיות שותף.

האם זה עניין הישרדותי? האם כדי לבקש לעצמנו מזור ועזרה, אנחנו לומדים לתאר באופן מדויק את הכאב?

או שמא זה עניין חברתי? ייתכן שאנשים פחות מעוניינים באושר של זולתם, אולי אפילו הוא גורם להם להצטער על כך שהם עצמם לא מרגישים כך, אבל מאידך הם מתעניינים מאוד בכאבים ובקשיים ובאתגרים של זולתם: אלה מעוררים בהם הזדהות ואף מניעים אותם לייעץ ולהציע עזרה, ובתוך כך לומדים שני הצדדים שיעור חשוב על התמודדות ועל הדדיות.

האם תקשורת בין אנשים נועדה מראש לשכלל את ההתמודדות עם מצבי מצוקה ופחות לבטא מצבי אושר?

בהתבוננות על שני צידי המתרס, הברכות והקללות (שבפרשת 'כי תבוא יקבלו ביטוי מוחשי, כהר הברכה והר הקללה), נראה שמשימתנו היא להעשיר את מרחב הברכות שלנו, הברכות שניתנות לנו ואלה שאנחנו משפיעים על זולתנו, ומאידך לעבד, לפרק ולפורר את משא הקללות, באמצעות בדיקה, הגדרה מחדש, תיקון, סליחה - פעולות שיצמצמו את מסת הקללות ויהפכו את חומריה למתפוררים ומתכלים יותר.

התיקון המופלא ביותר לערימת הקללות הבלתי מתכלה יהיה כאשר נצליח לפרק את הקללה למרכיביה באופן שלא רק יהפכו לחומר אורגני המשתלב עם סביבתו, אלא גם יצטרפו ויעשירו את ערימת הברכות.

כלומר, מעשה או אירוע שראינו כחלק מטרדת 'הקללות', יהפוך בזכות עיבוד מחדש לחומר של ברכה.

במושגים אקולוגיים זו המשמעות של מיחזור: להפוך דברים שהם מטרד, שצריך להשקיע מאמץ כדי להיפטר מהם, למשהו שניתן ליהנות ממנו או לחומר העשרה לקרקע.

כדי לעשות את המהלך המופלא הזה אנחנו מוזמנים לחזור לפתיח של פרשת בהר.

כדי להפוך חומרים מטרידים ומטריחים לחומר ידידותי אנחנו צריכים את היכולת לשמוט.

לשמוט חשבונות, חובות, עבדויות.

לשמוט אופני תגובה, תפקידים שלקחנו על עצמנו, הֶרגלים שדבקו בנו ואינם מועילים לנו עוד, וגם את האופן שבו אנחנו מארגנים את המציאות סביבנו: האופן שבו אנחנו נוטים להגדיל ולהעצים את מטען ה'קללות' ולמעט בערכן של הברכות. וזאת על מנת ללמד את עצמנו, במילים של עמיחי (בשיר שהוזכר לעיל):

"..לתאר בדיוק של כאב חד גם את האושר העמום והשמחה."

שבת שלום